אני אוהבת אותך

חור שחור.
פעם אחת היתה ילדה. ילדה קטנה וחמודה, שנולדה וחיה עם חור שחור וקטן בלב.
בהתחלה החור היה ממש קטן. לפעמים הוא גדל, לפעמים קטן, אבל הוא תמיד היה שם.
לפעמים הוא היה כל-כך קטן, שהיא אפילו לא ידעה שהוא קיים. היא רק הרגישה משהו קטן וקצת כבד בלב, אבל החיים היפים והרעש מסביב לחצו עליו כל כך עד שהוא התכווץ' והיא שכחה מקיומו.
ואז היא הייתה מאושרת.
והיה פעמים שהוא כל-כך גדל, שהיא כמעט נפלה לתוכו. הוא פשוט בלע אותה אליו.
היא התנדנדה על הקצה, מנסה לא ליפול. היא כל – כך פחדה ליפול לתוכו, שהיא פשוט הפסיקה להרגיש. ואז לא היה יותר חור שחור, אבל גם לא היה דברים אחרים, נחמדים יותר.
אבל היא כל כך פחדה. היא ידעה שאם נופלים לבור, אפשר לטבוע.
כי היא כבר היתה במקום הזה פעם, כשהיא נפלה. והיא עדיין זוכרת כמה זה היה קשה לנשום שם, בבור. ואיך היא כמעט, כמעט נחנקה וטבעה. ואיזה כוחות היא הייתה צריכה בשביל לנסות להחזיק את הראש, לנשום בקושי ולא לתת לעצמה לטבוע. ואפילו – אפילו להצליח לצאת מהבור הזה, בסוף.
אבל החור אף פעם לא באמת עזב אותה. הוא המשיך לחיות בתוכה, בלתי-מנוצח.
אבל היא כבר פחדה לטבוע.
היא הבינה שהוא מדי גדול עליה. היא צריכה שמישהו יעזור לה לנצח אותו, לצאת ממנו לתמיד. כי היא לא מצליחה יותר לבד.
אז כשהיא סוף סוף יצאה ממנו, היא ניסתה לבקש עזרה. לא היה לה הרבה אמון באנשים, אבל היא לקחה את הסיכון כי היא הייתה נואשת. היא לא יכלה לתת לעצמה לטבוע שוב.
אבל המציאות צחקה לה בפנים. כי לא, לא היה מי שיעזור לה.
היא התייאשה מעזרה, והיא הבינה שאם אף-אחד כבר לא יעזור לה, אז היא חייבת לעזור לעצמה. לנסות.
אז היא מצאה כל מיני צורות להתמודד עם החור.
לפעמים, היא כעסה על עצמה כשהיא התחילה להרגיש רע. כי אולי אם היא רק תתחיל להיות קצת עצובה, היא תיפול לחור, ואולי אפילו תטבע.
והיא כל כך פחדה לטבוע, שוב.
לפעמים היא ניסתה לכסות את החור. בכוח. היא הייתה עסוקה בכל דבר אפשרי, עד שלא נישאר לה זמן לחשוב, או להרגיש.
לפעמים היא ניסתה למלאות אותו, כדי שיתפוצץ וילך.
לפעמים היא ניסתה להוציא אותו ממנה.
אבל הוא היה עדיין היה שם, כ"כ חונק ולא משאיר לה אוויר לנשום.
ואז היא שוב נפלה, כמובן. ויצאה. שוב. אלופה בליפול ולקום.
ושוב, היא ניסתה לבקש עזרה. כמו טיפשה. היא לא יכלה להתמודד עם החור יותר.
אבל צחקו לה בפנים, שוב.
היא כבר לא האמינה יותר באף אחד.
שום מבוגר לא היה שווה את הלב שלה, את הרגשות והמחשבות.
אף אחד לא יכול לראות כמה הלב שלך בוכה כשאת צוחקת.
רק את יודעת שרע לך, ורק את יכולה לנסות לעזור לעצמך, ולהחזיק את הראש מעל המים. לנסות לנשום.
היה זמנים שהיא כמעט ושכחה מהחור. הוא היה שם, אבל היא היתה בחוץ, כמעט ולא מרגישה אותו. מדי פעם, כשהוא ניסה להזכיר לה על קיומו, היא פשוט ברחה ממנו, הכי רחוק שהיא יכלה.
פחדה ממנו.
ואז היה לה טוב, כך חשבה. כי היא ברחה מהחור, אבל לא הייתה בתוכו. היא עמדה בחוץ, חסינת-טביעה.
רק עד שהבריחה המתמדת הובילה אותה שוב – ישירות אליו…
מעגל שלא נגמר.
זה איך שהחיים שלה נראו: נפילה, קימה, נסיון לבקש עזרה, שבירת אמון, בריחה, עוד בריחה, ושוב – נפילה…
היא התפללה, כל יום.
שה' יעזור לה להתמודד עם החור, לנצח אותו, אחת ולתמיד. כי הוא היה מפחיד, והרבה יותר גדול וחזק ממנה…
—
עד שיום אחד קרה הנס.
ביום אחד, סגרירי, היא כמעט ושוב נפלה.
החור השחור גדל, וגדל וגדל. לא הפסיק לגדול, לקחת לה עוד ועוד אוויר. לחנוק אותה.
היא כבר היתה מותשת, למודת בריחות ומלחמות. עייפה כל כך.
היא הרימה את הראש. ופתאום, בפעם הראשונה בחייה, היא העיזה להסתכל… לתוכו.
לא עליו, אליו.
הוא היה חור, והוא היה שחור. נכון.
אבל הוא היה חלק ממנה. בתוכה. והוא לא רצה שילחמו בו, ויסלדו.
הוא רק רצה מישהו שיכיל אותו, שיקבל אותו.
הנס קרה. היא הצליחה לראות אותו, סוף סוף…
ראתה אותו כמו שהוא. ראתה כמה הוא עייף, ונואש.
'סליחה, חור שחור' היא לחשה.
החור השחור שתק בחזרה.
ו- התקטן, קצת.
הוא כמו שתק את כל המלחמות, שהיא ניסתה להילחם בו.
את הבריחות, הריצות, הפעמים שהיא לא הפסיקה לברוח ממנו.
ובכל פעם כזאת – הוא רק גדל. כאילו רק רצה להזכיר לה ש-'היי, אני גם קיים. ואני גם רוצה שתאהבי אותי. ואני חלק ממך, ילדה, לעולם.'
בפעם הראשונה בחייה, היא התקרבה אליו, מפוחדת.
הוא התקטן שוב.
החור השחור כמו נהייה שחור פחות, זוהר יותר.
הוא שמח כל כך.
סוף סוף הגיע היום שהוא חיכה לו כל השנים.
היא רואה אותו, עם השחור שלו. היא מקבלת אותו, עם הכאב והסבל שהוא מכיל בתוכו. היא אוהבת אותו, עם הדמעות ועם החנק.
כמו שהוא. לא מפחדת להרגיש אותו יותר.
הוא חלק ממנה, והיא לא יכולה להילחם או לברוח יותר ממנו, מעצמה.
היא הושיטה את ידה, וליטפה את החור בעדינות.
הוא חייך אליה חזרה.
הם השלימו, סוף סוף.
ומעכשיו הם ימשיכו את המסע, ביחד. לתמיד.
לעולם לא תעזוב שוב, תנסה להילחם.
ורגע לפני, היא עוד הספיקה להתכופף, ללחוש;
'אני אוהבת אותך, חור שחור'.