אנחנו אוהבות אחת את השנייה

ולכן זה קרה
מושקי, הפוסט הזה בשבילך.
הכרנו אצל הרבי, בקבוצה. היה בינינו חיבור, את הערצת אותי ואני הערכתי אותך.
אחר כך הגעת לבית הספר שלי, והבטחתי לך לעזור לך להתאקלם. את חכמה ואכזרית, את רגישה כלפי עצמך, יפה ומוכשרת בכתיבה. אני רציתי להיות חברה שלך.
בחרתי לשחזר עלייך את הקשר הכי עמוק שהיה לי אי פעם עם חברה, שנגמר בצלצולים. חשבתי שאת תרפאי את הכאב הזה. את סובבת אותי סביבך, לא מודעת למהלכים שלך. אני אמרתי לך למי להגיד כן, אני תמכתי בך כשהתבגרת. אני שחררתי אותך, בלי להראות לך כמה זה קשה לי.
את אמרת שגם לך איכפת ממני, רצית שניצור דברים ביחד. האמנתי לך. שלוש שנים ברצף היינו חברות. בתשרי כל הכיתה טסה לרבי (אני לא מגזימה). נשארנו רק 5 בנות בכיתה. את התלוננת שמשעמם. לי היה הכי כיף בעולם- יכולתי להיות איתך כל היום, אף אחת לא הפריעה.
ואז נגמר תשרי, וראיתי את החיוך שלך. הראש והבטן שלי כאבו במשך שבוע, כשהבנתי כמה אנוכית הייתי כל החודש הזה. את באמת התגעגעת לחברות, נכון? ולי לא היה אכפת. לא דיברנו במשך 30 יום, היית עסוקה עם כולם. הדימוי העצמי שלי צנח צניחה חופשית מפחידה, נכנסתי לדיכאון. הרגשתי לא ראויה.
ואחר כך התעלמת ממני עוד 30 יום. כשדיברנו, לא הפסקת לחפש את חני. חני, חני, חני. ניסיתי להבליג, ניסיתי להיות שלישיה, ניסיתי להיות צל. חני גם חברה שלי. והקנאה דקרה לי בעיניים, וחתכה אותי בקרביים, והפריעה את שנתי.
החלטתי למחוק אותך, כי את מכאיבה לי. החלטתי למחוק אותך, כי ככה הקשר שלנו אמור להסתיים. ככה החברה הקודמת עשתה לי. למה פתאום חשוב לך לומר לי שלום? למה את מנסה לתפוס את המבט שלי? למה את כועסת עלי כל כך?
אם אני חשובה לך- איפה היית כל הזמן הזה? למה לא שמת לב אלי לפני כן? אני מוצאת את עצמי במצב מגוחך: שתינו רבות, מטיחות דברים קשים אחת בשניה, בזמן ששתינו סך הכל רוצות את תשומת הלב של השניה.
אני לשניה לא ויתרתי עליך, מושקי, אני רק רוצה שתשימי לב אלי. למה זה כל כך קשה?