"אנא לעורר רחמים רבים על…"

אז למה באמת?

לפרק הקודם

סופשבוע טוב!

אי אפשר בלי להגיד מילה על ח"י אלול.
החיים של אלול והחיים של כל השנה והחיים של כל העולם בכלל ובפרט – ולהרגיש שהחסידות פשוט מנשימה אותנו בכל רגע ורגע הן גשמית והן רוחנית.
מה, מה היינו עושות בלי האור העצום שלה?
זהו, עד כאן תמלול של הלבבות בעיניים;)

אנחנו אוחזות במאמר "אני לדודי ודודי לי ראשי תיבות אלול" שהוא יפהפה ואני שמחה שפרשנו אותו על כל החודש.

קיצור של מה למדנו עד עכשיו?
פנימיות הרצון העליון של הקב"ה מתגלה בחודש אלול, בגילוי נעלה ממש כמו של יום הכיפורים. פנימיות הרצון הזה הוא בעצם י"ג מידות הרחמים. ומה זה אומר שהרצון הזה מתגלה? זה אומר שגם בנו הרצון הפנימי מתגלה! ומהו הרצון הפנימי שלנו – להידבק בקב"ה עד כדי מסירת נפש על קיום תורה ומצוות. מסירת נפש על סנטימטר מעצבן בחצאית ועל עוד קטע של תפילה. מסירות נפש שברגע שהיא מתגלה, לעשות את מה שצריך זה כמעט מובן מאליו.

הי! אז איך עדיין קשה לנו? אם פנימיות הרצון מתגלה, למה זה ממש לא מובן מאליו??
אהה… כי איבדנו אותה. ואבידות – צריך לחפש.
"ובקשתם משם" – חשבון נפש על המעשים הלא טובים שלנו, יעוררו בנו רחמים על עצמנו, על הריחוק שלנו מאלוקות – וכך נשיב לעצמנו את האבידה, את הרצון הפנימי.
את הפוסט שעבר סיימנו בשאלה הבאה:
ואם לא?
אם אני עושה חשבון נפש אבל זה לא עובד לי? אני לא מרחמת על עצמי, זה לא מזיז לי?

וכאן אדמו"ר הזקן נותן משל יפהפה.
תחשבו על רגל. ועוד יותר מזה – ציפורן שברגל. ציפורן שהולכת בבית לאן שהמוח מוביל אותה ופתאום בטעות ממש ובלי כוונה – נתקעת חזק בשפיץ של הקיר.
אייי!
אפילו המוח מרגיש את הכאב של הציפורן. כל הגוף קופץ וצועק בגלל הציפורן הפיצית הזו שברגל. ציפורן שסך הכל – היא תאי עור מתים ואפילו אפשר לגזור אותה בלי להרגיש אפילו.
אבל כשהיא נתקעת בשפיץ של הקיר אפילו למוח כואב.

ולמה?
כי היא מחוברת לגוף.
ברגע שנגזור את הציפורן, אפילו אם נדחוף אותה עשרים פעמים לקיר, המוח לא ירגיש כלום. הציפורן הזו – כבר לא קשורה אליו.

בדיוק אותו דבר זה אנחנו והחשבון נפש.
נחשוב כאילו אנחנו ציפורניים. ילדות קטנות ותמות בדור חלוש וגלותי שהחיות האלוקית בנו מועטה. (הי הי, זה לא בא להנמיך! יש הרבה מעלות בדור השביעי, בדור שלנו. אבל אפילו אם אנחנו ציפורניים -) אם אנחנו נתקעות בקיר, אם כואב לנו, אם אנחנו מרחמות על עצמנו כתוצאה מחשבון הנפש שלנו – גם למוח כואב.
ואז פנימיות הרצון מתעורר.

אבל לפעמים, אנחנו כל כך רחוקות, שזה כמעט כאילו גזרו אותנו מהגוף! אנחנו עושות חשבון נפש – אבל זה לא מזיז לנו. אנחנו לא מחוברות לגוף. אנחנו לא מצליחות לעורר על עצמנו שום רחמים ולא מוצאות שום דבר שנאבד לנו.

אז מה עושים?
"ומזה אדרבה – יעורר רחמים יותר גדולים… כמו שכתוב במקום אחר על מאמר "ברחמיך הרבים רחם עלינו", פירוש מפני שאנחנו – אין שכלנו הדל משיג גודל הרחמנות".
העובדה שאנחנו רחוקות כל כך – מזמינה אותנו פשוט לבקש מהשם. לבקש ממנו שירחם עלינו. כי אנחנו לא מסוגלות. אנחנו בכלל לא מבינות כמה צריך לרחם עלינו.
אבל אז אדמו"ר הזקן אומר משהו אפילו עוד יותר יפה.
האם יכול להיות שיהודי יתנתק מהגוף כמו ציפורן?!

בכל בוקר אנחנו אומרות "כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני".
אבא ואמא הם גם כינוי לכוחות השכל, למוחין.
האם יכול להיות שיכרתו למישהו את הראש ואחר כך יחברו אותו בחזרה?!
אז מסתבר שכן…
יהודי אף פעם לא מנותק.
גם אם "אבי ואמי עזבוני" – גם אם כוחות השכל עזבו, גם אם כביכול הגוף מתנתק מהראש – "וה' יאספני". הקב"ה, ברחמיו הרבים, מחבר לנו את הראש בחזרה ומחיה אותנו.
לא משנה איפה נהיה – הקב"ה תמיד יעזור לנו למצוא את מה שאיבדנו.

ספוילר לשבוע הבא – איך שומרים על הרצון שלא ייאבד בחזרה?

ולבנתיים – שבת שלום ומבורך!

מקורות:

ליקוטי תורה פרשת ראה מאמר ד"ה "אני לדודי ודודי לי. ר"ת אלול"