אמונתך בלילות

.
בשעת ערב, עם כוס תה בפרגולה שלנו, עטופה בפשמינה. יושבת. רוח נעימה נושבת. חושבת.
אוי טאטע!! כמה טוב יש פה בעולם שלך!! כמה טוב, ורק טוב!!

ואז נזכרת, איך לפני 3 חודשים בערך, בליל שבת, התעוררתי באמצע הלילה לאזעקה של " חדירת מחבלים!! חדירת מחבלים!!"

פחד. כל כך הרבה פחד. ב"ה, זו היתה אזעקת שווא. שום מחבלים, רק פרצה בגדר ורוח, שגרמה למחשבה שנכנס מחבל.

אבל מאז, עד לפני חודשיים בערך, הייתי הולכת לישון בפחד שיבואו מחבלים, נרדמת ומתעוררת באמצע הלילה ומתחילה לרעוד כשכולי בחילות מרוב פחד שיבואו מחבלים.

נזכרת איך העיניים האלו היו מסתכלות סביב דרוכות מפחד ובכאב על כל האנשים שמהלכים להם בשקט ברחוב. איך הם לא מפחדים?! נזכרת איך העיניים התבוננו על בני המשפחה הישנים להם ברוגע במיטה. כאב. חזרתי למיטה בשקט, דרוכה לכל מה שטיפה יתעקם בבית ויזוז, עם כל כך הרבה תפילות שאקום בבוקר והכל יהיה בסדר.

דמעות. איפה כל הדיבורים שלי על אמונה עכשיו בשיא הפחד?! נזכרת וזה כואב, כל כך כואב, כי למרות שאני כבר בלי אותן חרדות, נשארה לי השריטה, לא יכולה לישון כשהוילון ליד המיטה שלי מוסט הצידה ואפשר לראות דרך החלון. (זו לא היתה הפעם הראשונה שלי עם חרדות, גם בכיתה ב' היתה לי תקופה ארוכה שבלילה נכנסתי לחרדות, וגם בכיתה ו' כמה חודשים של חרדות.)

נזכרת איך לפעמים, הייתי יוצאת מהבועה של הפחד וצוחקת עם חברות, מחייכת לעולם. העולם גדול, אבל ה' יותר. אז למה כשכולם הלכו לישון, ונשארנו רק אתה, ריבונו של עולם ואני, חזרתי לבועה של הפחד?
אוי טאטע. אני זוכרת את הדמעות, את התפילות בלילה במיטה, שאני פשוט אקום בבוקר, ואת הבוקר ההוא שקמתי ואיך כל כך שמחתי והתרגשתי שקמתי. מחייכת לעצמי בלי לדעת איך אחרי לילות עם סיוטים, אני מחייכת כאילו כלום.

אולי בעצם אני כן יודעת איך כי אני יודעת למה. "טוב להודות לה' ולזמר לשמך עליון, להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"