אמא של המלך

כ"ח טבת תר"מ.

144 שנה אחורה, במושבה רומנובקה שבאוקראינה. נולדה לר' מאיר שלמה ינובסקי ולרבנית רחל תינוקת, קטנה. שמה בישראל נקרא חנה.

מסתמא היא הייתה מתוקה, חיננית. וכל המעלות שיכולות להיות בילדונת בת כמה שעות, אבל זה פחות רלוונטי לנו.

מה שכן רלוונטי, זה מה שקיבלנו ממנה. מה שהפך למרכז החיים שלנו – ומרכז החיים של העולם כולו.

היום נולדה אמא של המלך. הרבנית חנה.

הרבה היא עברה בחיים, היא חיה תחת שלטון סובייטי, נסעה עם בעלה לגלות. איבדה אותו שם. איבדה בן במלחמה הארורה, ובנס הצליחה לצאת מרוסיה אל החופש.

הרבה כתבו עליה. אבל גם הרבה היא כתבה בעצמה. וכאן, היא נותנת לנו הצצה קטנה ,מרתקת. היא מספרת לנו על הילד שעתיד להפוך לנשיא.

נסי לשמוע אותה, את אמא של מלכות.

י"ח ניסן תשי"א, ב' דחול המועד פסח, ברוקלין

עכשיו חול המועד, וייתכן שהעובדה שאני עוסקת עכשיו בכתיבה אינה הדבר הנכון לעשותו. אך מתאווה אני לרשום מעט זכרונות.

ובכן, דחיתי עד אחרי יום-טוב כתיבתם של מכתבים שהיה בדעתי לכתוב, ועתה אכתוב את השורות הבאות.

יום 28 במרץ 1939, לפני חג הפסח – את התאריך היהודי שחל ביום זה אינני זוכרת, שכן בכל הדברים שהיה עלי לעשות באותה תקופה השתמשתי בתאריך הרוסי – היה היום שבו נעצר בעלי ז"ל .

הרבה תלאות עברנו במשך שנים אלה. ככל שהדברים שייכים לבעלי ז"ל – כתבתי מעט, ככל שכוחותי עמדו לי, וככל שנשאר בזכרוני. לא רציתי שהדברים יישכחו לחלוטין, ומלבדי לא היה איש עמו באותם ימים.

מאז עברו כבר שתים-עשרה שנה, וזה קרוב לארבע שנים שאני נמצאת כאן .

השבח וההודאה לה' ולבני מענדל שליט"א שהגעתי עד הלום.

לא לחינם השכר הניתן על כיבוד אב ואם הוא אריכות ימים. כמה מקל הוא עלי על-ידי יחסו כלפיי! יתן לו השם יתברך אורך ימים ושנים טובות, מתוך בריאות והצלחה, ולעולם לא ידע כל רע. אמן.

לא אגזים אם אומר כי הוא קדוש וטהור.

אני נזכרת בצמיחתו והתפתחותו הרוחנית, שהחלה עוד מילדותו :

*

כשהיה בן שנתיים ידע לשאול את ארבע הקושיות. הוא דיבר כפי שמדברים ילדים בגילו, (“age", כפי שאומרים כאן).

*

כשמלאו לו שלוש שנים – לכל-לראש, בפשטות, הוא היה יפה-תואר עד מאוד. היו לו תלתלים בהירים ארוכים, שהחבאתי אותם כשעזבתי את הבית, בשנת 1940, ואבדו יחד עם כל רכושנו. כשהייתי הולכת עמו ברחוב, אנשים היו מבחינים בו, ועוצרים כדי להסתכל בו.

*

בשנת 1905 התרחשו הפוגרומים ברוסיה. הסתתרנו – נשים וילדים – בבית-מרקחת. לו נודע על כך – היתה זו סכנה גדולה. ילדים גדולים ממנו, וגם ילדים בגילו, בכו והרעישו מעט, אולם הוא החזיק מעמד, כך שלא זו בלבד שלא סבלנו ייסורים בגללו, אלא הוא אף השפיע על שאר הילדים שיהיו שקטים אף הם.

האנשים שהיו שם, וכן הרוקח שנכנס מפעם לפעם כדי להשגיח עלינו, דיברו עליו בפליאה. הוא היה אז בן שלוש שנים.

לפני שהחל הפוגרום, היה מתהלך בבית ומכריז: "הקץ לשלטון היחיד!" הוא שמע את הדיבורים בעניין זה, וכבר הבין במידת-מה שהשלטון גורם סבל ליהודים. אני זוכרת שאבי ז"ל פחד שהדברים יישמעו, וציווה עליו לשתוק.

*

לאחר-מכן החלה תקופת הליכתו אל ה"חדר", עד ששכרנו מלמדים שלימדוהו בביתנו. מה גדול היה העונג!!

היינו מתגאים בו שוב ושוב, בכל הזדמנות אפשרית: יש בו משהו מיוחד. לא משום שהוא חפץ בדבר; אדרבה – הוא תמיד התרחק מזה. אך יחס הדרך-ארץ כלפיו התבקש כמו מאליו.

חגיגת בר-המצוה של הרבי

בחגיגת בר-המצוה שלו – אני מאמינה שהוא זוכר, מן הסתם, את הדברים שנשא. כמדומתני שנשא שתי דרשות – בנגלה ובנסתר.

…

אני עצמי לא הייתי בחדר שבו נישאו הדרשות, אבל הכל התהלכו בהתפעלות מתוכנן, התפעלות שלא ניתן לתאר. אני זוכרת שהמהנדס פאליי – אותו הזכרתי כבר לעיל ; הוא היה מוכשר מאוד, וידע ללמוד היטב ובחריפות – ניגש אלי: "זו לי פעם ראשונה בחיי" – אמר – "שאני שומע דברים שכאלה מפי נער בגיל זה"!

לאחר-מכן החלה פרשה חדשה: אביו של בר-המצוה דרש ממנו שיבטיח לו דבר-מה – אני עצמי לא נכחתי שם – ולא בקלות רבה הוא הסכים לכך. יצאו מן החדר אנשים מבוגרים וצעירים, שומרי-מצוות ושאינם כאלה, בפנים בוכיות. שררה שם מין אווירה שאין בפי מלים לתאר. הדבר נמשך שעות רבות, עד שבסופו של דבר נתן בר-המצוה את תשובתו החיובית.

לאחר-מכן יצאו הכל יחד בריקודים, בפנים בוכיות אך מלאות שמחה, כביכול עברו כולם לעולם אחר .

הוא היה ילד רזה, בעל פנים עדינות ומלאות-השראה, כאלה שנתקלים בהן לעתים רחוקות מאוד.

(מזכרונות הרבנית חנה)

גם על הבן כתבה הרבה, על המלך.

על הנסיעה המיוחדת לפריז. על הביקור בכל יום, על הדאגה לבריאות שלה ים כיבוד הורים מיוחד כל כך. גם הרבי עצמו מספר לנו עליה, על מעלתה המיוחדת של הרבנית חנה.

"בעלת היארצייט דיום זה, אמי מורתי הרבנית ע״ה, זכתה בדבר נפלא שלמעשי׳ ועבודתה יש תוצאות ביחס לכל העולם כולו — שהודות לה לומדים בנ״י בכל תפוצות הגולה עד היום הזה דברי חסידות, פנימיות התורה, שבהם (ובקשר להם) מתבארים גם ענינים דנגלה דתורה.  דהיינו החידושי תורה של אאמו״ר שבאו לידי גילוי ב״דיו על הנייר״ בזכות בעלת היארצייט.

וכידוע עד כמה השתדלה והתאמצה כדי שיהיו לו דיו ונייר כו'….

ויש להוסיף, שלבעלת היאצ״ט יש חלק גם בעבודת הכלל של אאמו״ר בתקופת הרבנות שלפני המאסר והגלות, שגם אז ניהלה עסקנות ציבורית בתור רבנית, ובהרחבה (בנוסף לחייה הפרטיים):

…הממשלה אמנם נענתה לכמה דרישות החל מהדרישה לאפיית מצה, ״מיכלא דמהימנותא"… וממילא הי׳ הדבר שייך לאאמו״ר שלא פחד ולא נבהל אלא נסע בעצמו למוסקבה ונפגש עם קאלינין עצמו — ראש הממשלה הקומוניסטית בעת ההיא — והצליח לפעול שקאלינין יתן רשיון וצו לכל פקידי הממשלה ביקטרינוסלב שלא יתערבו בסדרי טחינת הקמח, ואם המשגיח שהעמיד הרב שניאורסאהן יאמר שקמח מסוים איננו כשר – לא ישתמשו בו, אע״פ שאפשר לטעון שע"י איבוד כמות גדולה של קמח, הרב שניאורסאהן גורם נזק לא רק ביקטרינוסלב ובמחוז אוקריאנא, אלא מכיון שמדובר במקור אספקת קמח לכל המדינה, הרי כתוצאה מאיבוד חטים ששייכים לממשלה, כך שלא ימכרו באותו מחיר של החטים הראויים לפסח — נגרם נזק כלכלי לכל המדינה!

ואעפ״כ, אאמו"ר לא נבהל כלל… וכל זה הי׳ אפשרי בזכות העובדה שבסביבתו הקרובה, בביתו, הי׳ מצב- רוח שהתאים לזה, היינו שאמי הרבנית לא רק שלא פחדה בעצמה באופן שבגלל זה גם הוא עלול הי׳ לחשוש וכו', אלא אדרבה – נתנה לו תוספת עידוד והתחזקות ברוחו שלא להתחשב כלל בכל הסכנות, בה בשעה שלפי המצב במדינה ההיא בימים ההם, הרי בגלל זה יכלו להאשים לא רק את הרב בעצמו אלא גם את כל בני ביתו, החל מאשתו הגרה בביתו ומסייעת לו, שהם ״קאנטער־רעוואלוציונער׳ס״ (אנטי־מהפכניים), וברצונם לגרום נזק לכלכלת המדינה (כנ״ל).

(משיחת מוצאי ו' תשרי תש"נ – בלתי מוגה)

זה היום שלה. שלנו. של התקשרות והתמסרות בצורה כזו שהסביבה שלנו תתמסר מאליה. תחיה מאליה.

בהצלחה לנו!