אמא, אני מעריכה

נכון שאת מעירה לי לפעמים, וזה מציק. אבל יש המון פעמים שראית ובחרת לא לומר כלום. עלזה אני מעריכה אותך.
שהלכנו לקנות עגילים ולא אמרת לי כלום על הגודל. יכולת לומר שלא, שזה לא צנוע ובלה בלה, ולא הייתי קונה. אבל זה היה מוסיף עוד אבן לחומה ביני לבין ה'הלכה', ועוד כעס.
כשראו לי את המרפקים בבית ולא אמרת כלום. כשהייתי בבית בלי גרביים שזה דבר שלא קורה בבית שלנו. כשהלכתי לבצפר עם טייץ במקום גרביים. כשהלכתי עם שיער פזור, והערת לי פעם אחת, וכשראית שאני לא מקשיבה הפסקת לומר לי. הבנת אותי.
כשמורות דיברו איתך עלי ואת הבנת אותי במאה אחוז. ולא לחצת.
כשבכיתי בחדר ולא רציתי אנשים סביבי, ואת ראית את זה והבנת, ויצאת. כשרציתי לחשוב ולחשוב ולחשוב. ולא לעשות עוד שום דבר. ראית אותי שוכבת במיטה, קראת לי לעזור ולא רציתי. ונתת לי להמשיך.
ועל כל אותם פעמים שכאב לך בגללי, והמשכת לתת לי את הבחירה.