אם הייתי יכולה

הייתי פורצת פתח. נשרטת משיחים, וקוצים. ודם.
הייתי דופקת על לבבות ששכחו מי הם.
הייתי רצה עד לכותל
הייתי תוקעת לי בשופר. ילדה קטנה שאני. הייתי מחוררת לי ת'עור תוף. עד שהיו זולגות ממני דמעות, עד שהייתי נהיית.
הייתי רוצה לרצות יום כיפור.
להתנקות מכל הרע הזה שסובב
להתעטף בך.
לנשום קדושה של מלאכי שרת
לבן מלטף נשמה.
אני כבר לא שומעת כלום. רק מילים שיצאו ממני לבד, פערו לי חור בבטן. התקרבתי ככה, מהר. אחרי שנה רחוקה.
הייתי רוצה לרצות חזק חזק.
לא עוזר תמיד לבכות כשמרגישים חסומים ככה. ומנסים להתפלל. כי קדוש עכשיו.
ומתי לא יזוזו לי מבטים ואני אתנדנד בקצב הנשימות של האישה מאחוריי. ואעמוד מולך. בשקט. ברעש גדול.
ואני אהיה כל כך. ואתה ואני.
אולי אני לא אצטרך לצרוח יותר. להתגבר על המרחק , רק לשים עליך ראש. לא מבינה דיבורים גבוהים מידי.
הייתי רוצה לתת לך את הלב. את הנפש שלי.
את כל מה שנפלתי חזק, את זה שבכיתי כי לא ידעתי מה אמורים להרגיש עכשיו.
איך זה שלא נגמר לראות אותי ככה. כי אני אטומה. כל כך.
לא יודעת איך נושכים אותי, משאירים סימן רטוב. לא יודעת איך מרימים אליך עיניים. ומה אומרים בכלל. ומי אני.
מה אני אעשה בלעדיך, אבא. באמת.
תיתן לי אותי בחזרה. תינוקת בידיים שלך.
ואיך הייתי רוצה לנשום מתחתיך. ואהבה.
.
.