אליךָ

הנשמה מתחנת האוטובוס.
* * *
פגשתי אוֹתךָ היום, בתחנה.
עמדת שם, עם בגדים בלויים משימוש, מזוודה קטנה ושקית מכולת עם ידיות על סף קריסה.
עמדת שם והתבוננת, הסתכלת על הרחוב השוקק,
נראה עוד אדם, נורמלי, שקט ועייף.
ניסיתי לשאול איזה אוטובוס מגיע לכאן, ובתגובה אתה את הפה פתחת.
ההבהרות יצאו קצת קטועות, לא ברורות בעליל. המסר מבולבל, אך הרעיון הובן…
אתה לא שפוי.
לאחר רגע פרצת לכביש, סתם כך פתאום.
אולי כי רק אתה הצלחת לראות, מה שלא ראינו אנחנו. בראשך.
התחלת לצעוק לעולם, בקול, צעקות חרדה שהרעידו לי תלב,
אולי כי מאחוריהם הסתתר כל כך הרבה כאב.
הנפש שלך זעקה שם, התחננה לטיפת הבנה ומקום,
היא פחדה, באמת, ובשונה מכולם – לא טרחה מאחורי המסכה להסתתר.
האישה מאחורה, התבוננה בפליאה,
הרימה גבות, גילגלה עיניים, והמשיכה הלאה, לבית החם, ללכת לישון ולהתחפר בשמיכה.
היא שייכת לעולם הנורמלים, לבושה כמובן בקפידה,
ומה לך, ולה.
נשארת רק אתה, והמשכת לצעוק, את הפחד והחרדה, נפש סובלת בתוכך.
ואנשים מסביב, אולי לעולם, ימשיכו לסובב את האצבע על הרקה.
כי מי אתה בכלל, ואיזה מקום יש לָךְ בעולמנו המתוקן,
נשמה חסרת הגנה.
אתה ניסית שוב, בפעם האחרונה, להסביר לי על הסכנה,
צעקת בקול, בכית בשקט, דמעות שאף אחד לא ראה.
וגם האריות מוותרים בסוף, במלחמה חסרת סיכוי.
בשקט קיפלת זנב, חזרת אחורה בראש מורכן
מיואש מתקווה מנופצת
שמישהו בכלל ינסה לשמוע, אותך.
האטובוס הגיע בסוף, בלע אותי לתוכו,
השאיר אותך לבד, מול עולם מתוקן
נורמלי, שפוי ואכזר.
נשארת שם, להילחם מולו לבד
רק אתה, הוא,
ושאריות מליבי
המשוגע.