אלופי העולם

בלשרוד
הפוסטים שלכן, הכאיבו לי
כל פוסט שאני קוראת על התמודדויות קטנות וגדולות, בלי שתתכוונו או אם.
גורמת לעוד דמעה קטנה לזלוג לי על הלחיים ולעוד צביטה קטנה בלב לסחוט טיפת דם שידעה ימים טובים יותר.
אני לא מסיימת לשאול את עצמי ואת הקב"ה למה. למה כולם נובלים? למה כל הכאבים האלו. בזמן האחרון אני מסתכלת על אנשים ברחוב. והלב שלי בוכה.
פתאום אני קולטת שאנחנו לא בני אדם, אנחנו מלאכים. כל אחד שורד את היצרים, האתגרים, הכאבים, הנסיונות שלו – לבד.
אני מנסה למצוא משהו לא שגרתי, מעודד בחלון, בחלום, בדמיון, במציאות, בחיים.
וכלום.
החיים ממשיכים, כאילו זורקים אותי לצד ולוחשים לי בצריבה הרסנית "נסתדר בלעדייך, החיים ימשיכו גם אם תשארי מאחור ותרקבי".
ואני רק נופלת על האדמה הלחה.
נאלצת להתמודד בקרב פנים אל פנים עם המציאות הכואבת.
וזה לא רק אני.
זה כל אחד מאיתנו.
אנחנו עוברים התמודדויות בין אם קשות ובין אם קלות. רובם כואבות.
וכל אחד עובר אותן…
לבד.
בלי לחשוב על האחר.
השקט הזה צועק לי משעת בוקר מוקדמת.
ציפורים משייטות באדישות.
דיי לכאבים, די להתמודד לבד.
תתחילו לאהוב. באמת. לשים את הלב שלכם. להקדיש אותו לאחר.
יקרות. אוהבת אתכן!!! שולחת לכל אחת מכן חיבוק מזדהה.
אל תשרדו. תחיו.
באמת.