איש אחד והקאצ' שלו

אם אין לכן כח לקרוא – דלגו לסוף

פעם היה איש אחד, בשם צביקה.

צביקה שלנו היה נשוי באושר ובעושר פלוס חמישה ילדים. היו לו המון חברים, ובאופן כללי הוא היה די מקובל בחברה, פופולרי וכל זה, ואפשר לומר שהכל זרם לו בחיים די טוב.

אז מה קרה פתאום?

הוא קיבל, אתם יושבים?? הזמנה לבר מצווה.

כן.

אז מה הקאצ' פה?

אין לו מטריה!

(המטריה, ז"ל, תודה ששאלתם, נפטרה בתאונת עבודה עם גלגלי משאית לפני חודש, סיפור עצוב. יהי זכרה ברוך)

אז צביקה'לה שלנו, בתור אחד חברותי וחברה'מן, יו נואו, מאד רצה ללכת לבר המצווה. אז מה צביקה יעשה? ילך לגננת ויבקש מעיל!

סתם, סתם, בואו נפסיק עם הסגנון הילדותי הזה, ונמשיך בסיפור.

אז אין לו מטריה!

תאמרו, נו ו-? מה קרה אם אין לאיזה שלומפר מטריה?

אז זהו, שבדיוק באותו יום הוכרזה ירושלים כאתר התיירות הכי גדול בעולם בתור בריכה, והיה צפי שזה ימשיך גם למחר (ליום בו תתקיים בר המצווה הנ"ל).

כובע? אה, זה לא עוזר.

מעיל? גם לא. ותאמינו לו שהוא ניסה.

עיתונים? נו באמת, אם זה היה עוזר לא היה סיפור.

אז צביקה החליט ללכת בכל זאת לבר המצווה. מה שנקרא, החליט לסמוך על הנס.

מקסימום הוא ילך מתחת לסככות נוטפות מים או חניות מקורות של רכבים מזדמנים.

נראה.

***

אז צביקה הלך, בסופו של דבר.

הצטייד בערימת עיתונים, ליתר ביטחון, ויצא.

דא עקא שבר המצווה התקיימה אי שם באיזשהו מקלט אפל בעומק האדמה, וגם אותו בקושי השיגו בעלי השמחה, שרצו מקום מוגן למדי מגשמים. מה שהם לא לקחו בחשבון היה שני דברים:

א. כל השלוליות ירדו עליהם מהמדרגות בלאו הכי.

ב. כל הדרך היתה חפה מסככות ואו חניות מקורות.

בהתחלה לא ירדו גשמים, וצביקה שמח שההתמודדות עם בעיית הגשמים נפתרה לפחות ועכשיו עליו להתמודד רק עם בעיית הגשמים לשעבר (שלוליות בלע"ז).

הוא הלך לו לאיטו, מקפץ כסנאי בין שלולית לשלולית (מאחר שכמעט כ ל המדרכה הפכה לשלולית זה היה די קשה אבל זה עבד, איכשהו) להנאתו.

פתאום-בום!!

השמיים לא עמדו עוד תחת עומס הגשמים שנצברו בהם, וקרסו כשהם שופכים תחתם את כל מה שהצטבר.

כמויות. כמויות של גשם.

צביקה ניסה לחשב איכשהו את דרכו המהירה ביותר לאולם, או לפחות הביתה, אבל הוא היה תקוע באמצע הדרך.

לא לכאן ולא לכאן.

הוא הלך באיטיות, מנסה לחשב מסלולים אקרובטיים מסובכים בין שלולית לשלולית ובמקביל להתחמק מהגשם שכעס עליו מאד כנראה-אחרת אין הסבר לשצף קצף שבו הוא ירד.

לא. לא עובד.

הוא כבר נהיה עייף עוד לפני שהתחילה בר המצווה בכלל, וניסה למצוא פתרון אחר.

אה!

יש לו מגפיים הרי!

הוא הפשיל שרוולים (והוריד אותם בחזרה. היה קר) והתחיל לרוץ.

הוא רץ ורץ, כשכולו מזיע זיעה קרה (זיעה – כי המאמץ התיש אותו. קרה – כי הרוח קררה אותה מיד), ו-ברוך השם הצליח להגיע לאולם בזמן.

רגע לפני שהגשם נגמר.

היה ארוך? אז הנה הסיפור בקיצור, בלי אירוך, פירוט ופרשנות נרחבת מדי כמו למעלה:

איש אחד הלך הלך, נהיה עייף-רץ.

אז הסיפור הזה, שישמצב שהוא היה אמיתי – לא בדקתי, כתבתי לכן במטרה להעביר כמה מסרים:

לא כל דבר פשוט הוא באמת כזה! לפעמים יש עומק שמפתיע.

אל תספרו דברים בלי שאתם מבררים את כל הפרטים המלאים שלהם.

לא תמיד חייבים לקרוא את הכל! יש גם דרך קיצור…