אינם נפרדים

אוהב אותך, אחי.
"יוסי"
נגע ישראל במרפקו של זה, ולחש לאוזנו "אתה מוכן לצאת איתי לרגע, יש לי משהו חשוב לומר לך".
יוסי חייך לעבר ישראל "כשישראליק לוחש, יש ממה להתרגש" בליבו הרגיש שמשהו עובר על ישראל.
ישראל החזיר חיוך רפה ליוסי, מתח היה בו בחיוך, יותר מחיוך..

שניהם חצו בצעדים מהירים את הזאל הגדול שהחל מתרוקן מתמימים המסיימים זה עתה 'סיידר נגלה'. כולם לעבר חדר האוכל. כולם מלבד שניים.
יוסי וישראל ירדו לחצר הישיבה. הם עברו את משטח הדשא הגדול, עקפו את בניין הפנימיה, והנה הוא, הספסל שלהם.
פינות ישיבה רבות היו בחצר, אבל הספסל הזה היה ה'ספסל שלהם'. הם אהבו לשבת בו. הוא היה הצדדי ביותר מכל הספסלים ובדיוק לידו עמד עץ עבה שענפיו ועליו הצפופים סוככו על היושבים בו.
הם התיישבו זה לצד זה, בשתיקה.

"יוסי, אממ" ישראל ניסה להתחיל, הוא בלע את רוקו פעם ופעמים "אתה יודע שאני ממש, כלומר, אתה יודע, אני ממש מחבב אותך." הוא תקע את מבטו בנקודה עלומה באופק והמשיך במהירות, ירא לאבד את הרגע. "אתה חבר טוב, חבר אמיתי".
"ישראליק ישראליק" יוסי שיחק בציציותיו "בליובאוויטש לא מספדים, וגם אם אנחנו עוד לא ראויים לתואר הנעלה 'ליובאוויטש', למיטב זכרוני מספדים את המת, ואני—" יוסי מדד לעצמו את הדופק "חי! פלא פלואים!!" הוא טפח על שכמו של ישראל שצחקק בעל כורחו.

"כן, אתה חי, השאלה מה הקב"ה מזמן לך בחיים האלו.." אמר ישראל בשקט לאחר מספר רגעים.
יוסי רכן קדימה, ופסק מלהניע את הציצית. "אפשר הסבר?" שאל בקול רציני.
הרוח הקלילה הניעה את ענפי העץ, וצליל העלים הנפגשים זה עם זה כמו ליטף אותם, את השנים.
דממה נפלה ביניהם לפתע. "ישראל?" שאל יוסי משנתארכה.
עיניו העמוקות של יוסי ננעצו באלו העדינות של ישראל, והיה במבט הזה כל כך הרבה מילים.
לשם מה יש פה לאדם? כדי לשתוק.
לשם מה יש עיניים לאדם? כדי לדבר.
"אז מה נשמע בבית, ישראל?" ניסה יוסי כיוון אחר.
"בבית הכל בסדר, ב"ה. כלומר עד כמה שיכול להיות בסדר בלי אבא…" ישראל השפיל עיניו.
בזהירות שלח ידו לכיסה הפנימי של חליפתו והוציא משם ספר קטן, חום כריכה.
" 'היום יום', הספר היחיד שהרעבע שליט"א מלך המשיח כתב וערך בעצמו" קולו של ישראל אמר יראת כבוד, הוא חכך בגרונו והמשיך " קבלנו מתנה מהרעבע, נכס. הפתגמים שבו, הם כל כך עוצמתיים. הרבה פעמים אני מרגיש שהם מבטאים יותר טוב ממני את מה שאני רוצה להגיד. הנה, קח את י' אדר ב' לדוגמא-"
יוסי עקב בשתיקה אחר חברו שפתח את הספר, תמהה על התפנית הבלתי צפויה, חסרת הפשר.
"טרם הנסיעה ממקום מדורו יסדר התוועדות חסידית, ויקבל ברכת הפרידה מחביריו הטובים" פה הוא הפסיק לרגע, זרק מבט חטוף ליוסי, והמשיך, "וכמאמר הידוע: חסידים אינם נפרדים, כיון שאף פעם לא נוסעים איש מרעהו, היכן שנמצאים – הם משפחה אחת."

זיק הבנה ניצת באישוניו של יוסי. המוח? מוחו כבר הבין… הלב? ליבו סירב לקבל.
התדמה שהכתה בו לא נראתה כלפי חוץ. ובקול ענייני הוא הגיב,
"זהה, זה 'יום יום' באמת מיוחד, רק תסביר לי למה אתה.. כלומר, למה דווקא ה'יום יום' הזה מבטא את מה שרצית לומר?" למה ישראל? למה??
"כי בעוד שבוע, זאת אומרת ביום ראשון הבא, אז אני-" אודם החל מתפס בלחיו, והמשפט קפא באמצעו. למה ה'? למה??
"בעוד שבוע אתה?" עודד יוסי, רוצה לשמוע מפורשת שהבין לא נכון, שטעה, שהסיק מהר מדיי.
"בעוד שבוע אני, אני עובר ישיבה" זהו, הוא אמר את זה.
"אתה צוחק"
"אני נראה לך כמו אחד שצוחק?"
"איתך, אי אפשר לדעת…"

מבטיהם התמודדו.
"מה אני צריך לעשות כדי לזכות לאמון שלך?"
"שום כלום, אני חושב שכבר זכית בו, פשוט.. אהממ פשוט אני לא…"
"אתה לא מעכל, כמוני"
"ישראל" התחיל יוסי, אך משפטו נעצר, "ישראל" ניסה שוב, אך לא הצליח…
"יוסי. קשה לי. אתה לא מבין כמה קשה לי. אני לא מצליח לדמיין מציאות בלעדייך"
יוסי בהה באוויר בחוסר מיקוד.
ישראל נענע קלות את כתפו של יוסי " לא אמרתי לך את זה. אבל שתדע, נגעת לי בלב, מה אני אעשה בלעדייך?"

"ישראל. שתהיה לך הצלחה בכל אשר תפנה". אמר יוסי בקול צונן. "ו… ושתהיה לך הסתגלות נעימה".
ליבו של ישראל הלם בפראות. זהו, זה מה שיש לו לומר? הוא מצמץ פעם ופעמים.
יוסי שלח מבט מהיר לשעונו "אנחנו חייבים לחזור. הרב פרידמן ישאג עלינו"
ישראל תקע את מבטו בגבו של חברו שהלך והתרחק לכיוון בניין הישיבה, דמותו של יוסי נעשתה מטושטשת קמעה, עיניו של ישראל מלאו דמעות. אני אוהב אותך, אחי.
יוסי התקדם צעדים מהירים ונכנס למבנה. ישראל. אל תעבור. אני קשור אלייך. לא מצליח לומר לך את זה. אבל אין לך מושג כמה אני אוהב אותך, אחי.
"יוסף יצחק הלוי הורביץ" קרא מענדי הג'ינג'י משיעור א' "הרב פרידמן מחפש אתכם, אותך ואת פבזנר, נו זה, איך השם הפרטי?"
"ישראל" ישראליק.
"כן, ישראל. תגיד, הורביץ, הכל בסדר, אתה ממש חיוור?"
מעניין למה…

……………….

ישראל סוקר במבט אחרון את חדרו לשעבר.
זה היה הבית השני, או בעצם, הבית הראשון שלו בשנה וחצי האחרונות.
וזהו. זה היה, ולא עוד.
הוא ממהר לסגור את הדלת אחריו. רק לא לחשוב מדי, לא להקשר מדי.
שתוק! די עם הרגשנות הזו! את בחור, תומים, לא ילדה.
תיק התפילין על כתפו, מזוודתו נגררת אחריו.
יש לו עוד חצי שעה אוטובוס, הוא החליט לחכות בספסל ההוא,
הספסל שלהם. זה שהיה שלהם…
הוא יושב שם, לומד שלושה פרקים לרמב"ם.
יד מונחתת על כתפו. הוא לא צריך להסתובב כדי לדעת של מי היא.
"אין סיידר גירסא עכשיו?"
"יש" יוסי מתיישב לצידו "רק יצאתי לוודא שהעץ שליד הספסל הזה לא עף מהרוח" ידעתי שתהיה כאן.
"נו באמת…"
"לומד רמב"ם?"
"כן."
"אפשר להצטרף" ללמוד איתך אולי פעם אחרונה.
הם צוללים לעומק הרמב"ם. וכאלו העולם נעצר. וכאלו דרכיהם לא ייפרדו בעוד מספר דקות.
"יש לי אוטובוס עוד שבע דקות" אמר ישראל לאחר מבט חטוף בשעון.
"אלווה אותך.."
"אממ אל תטרח"
"מה שתגידדד, מי שואל אותך?!"
הם צועדים זה לצד זה בשתיקה עד לתחנה. מתיישבים.
"ישראל" יוסי לא מסתכל עליו. הוא בוחן את הכביש בעניין…"תשמע משהו רגע" אוטובוס עוצר בתחנה, לא הקו לו הם מחכים… "אני מאחל לך שיהיה לך שם טוב."
"תודה" קולו שקט.
"ו.. יהיה לי ממש, זאת אומרת, אתה תהיה לי חסר. חסר מאוד.." הוא עוצר לרגע ומעז, מסתכל לתוך עיניו של ישראל "אני אתגעגע, ישראל.."
"גם אני." מאוד
אוטובוס נראה באופק, הפעם זהו האוטובוס לו הם מחכים. או לא מחכים, ליתר דיוק…
ישראל נעמד, יוסי אחריו.
"להתראות" אומר ישראל.
"להתראות" חוזר יוסי, כהד.
האוטובוס עוצר.
ואז, ברגע שלפני אחרון, זה קורה.
הם עטפים זה את זה בחיבוק אמיץ, חיבוק אחים.
דלתות האוטובוס נפתחות.
החיבוק מרפה, יוסי שולח תנועות מהירות לעיניו.
ישראל, לעומתו, כבר הפסיק להתבייש בהן, בדמעות.
"הלו, אתם עולים??" הנהג עצבני, אין לו את כל היום..
ותוך כדי שישראל מתפס את מדרגות האוטובוס, הוא קורא לעבר יוסי
"זה טוב, יוס'ל, תנקה את העיניים. אבק זה לא בריא להן"
"אבק לא. דמעות אולי כן" עונה יוסי
דלתות האוטובוס נסגרות.
ברגע האמת, גם אגוז קשה לפיצוח, נסדק.

…………………

יוסי מתיישב בספסל בכבדות.
זה קרה באמת עכשיו. ישראל כבר לא כאן.
הוא בולע רוק.
מבטו נתקל בספר קטן, חום כריכה, שהיה מונח על הספסל
היום יום של ישראל!
הוא פותח את הספר בתנועה זריזה.
סמניה הייתה בו. ב"יום יום" י' אדר. איך לא?
צריך להחזיר אותו לישראל.
הוא סוגר את הספר ונעמד.
דף נופל מביון הדפים אל האדמה.
כתב ידו של ישראל עגול וקטן.
'יוסי
את הספר הזה קיבלתי מאבא,
בפעם האחרונה שראיתי אותו.
אבא אמר לי אז "חסידים אינם נפרדים".
מאותו יום הספר הזה חלק ממני.
השארתי אותו ברשותך, לעת עתה.
כדי להזכיר לעצמי, שחלק ממני נמצא אצלך..
ראה ספר זה כפיקדון, עד הפעם הבאה שניפגש.
נ"ב- אל תישאר כאן הרבה זמן, הרב פרידמן חם עלייך.'

יש זמנים, שהשתיקה יפה להם, כי הם מעל למילה.
ויש זמנים שהדממה יפה להם, כי הם מעל לדמעה.

…………………

"הנה אתה, חכתי לך! בוא, בוא, תניח תפילין, גבר"
"אתה יודע מה, למה לא?" עונה בחורצ'יק עם קוקו אדום.
ישראל פותח את תיק התפילין.
קנבס בלתי מוכר בגודל A4 מקדם את פניו.
מה זה??, תוהה לעצמו ישראל.
הוא הופך את הקנבס ועיניו נפערות.
תמונה של הרעבע.
הרעבע מישיר מבט רך, ממוגג.
אעאעאע
בתחתית הקנבס מוצבות אותיות דפוס:
'הרעבע אוהב אותך ישראליק"
ולמטה למטה, באותיות כתב יד קטנות, נוספו צמד מילים
'וגם אני.'