אין לי שום כישרון /2

מה מפריע לך לגלות?

הי! היה כיף איתכן שבוע שעבר, זה מאוד נחמד לי לשבת גם לכתוב באתר מידי פעם.
מקווה שהרגשתן קצת יותר ייחודיות שבוע שעבר ושהבקשה של הקב"ה להיות שותפה שלו הלכה איתך.

בעקבות התגובות שלכן החלטתי לפרסם את המדור פעם בשבוע בימי שלישי:) נקווה שנעמוד במשימה.

בפוסט הזה נדבר על הדברים שהכי מפריעים לך להעז לחפש את המתנות שקיבלת, חשוב לזהות את התקיעויות, כי אם לא תדעי מה עוצר אותך, לא תצליחי להתקדם.

הנה ארבעה מכשולים משמעותיים:
להסכים ללכת דרך ארוכה
לפתח כישרון זה דבר שדורש הרבה מחויבות ואחריות, כשאנחנו רוצות ללמוד משהו חדש זה לוקח זמן וכולל אכזבות ומקומות שתיכשלי בהם והרבה שמחות קטנות שיאירו לך את הלב.

גם אם את סופר כישרונית וקולטת שפות מהר, צר לי לאכזב, לא תצליחי ללמוד יפנית תוך שבוע. אפילו אם תסכימי למשך שבוע אחד להיסגר בחדר, לחיות על במבה וצ'יפס ולצייר סימנים ביפנית עד שהיד שלך תבכה מכאבים, סביר להניח שילד יפני מטוקיו יידע לכתוב טוב יותר ממך, לפחות בהתחלה.
זה מתסכל!! בשביל להגיע לרמה שלו, תצטרכי להשקיע הרבה מאוד ולהוריד דברים אחרים. לפתח כישרון זה להרוויח ולוותר
וזה יכול להיות מאוד כואב לפעמים.

בקיצור כן נולדים עם פוטנציאל לכישרון, אבל לא עם הכישרון בעצמו, לפעמים את רואה מישהי שממש מצליחה בתחום שלה – למשל מדברת יפנית שוטפת, את מקנאה בה נואשות ושוכחת שהיא כבר לומדת עשר שנים כל יום. (טוב, אני יודעת שאת ממש רוצה ללמוד יפנית אז הנה מילה אחת להתחלה שלא תתייאשי – אַריגַטוֹ – תודה ביפנית )

הפחד מלהיות בינונית
את ממש אוהבת מוזיקה ותמיד רצית לנגן על אקורדיון (חסך מהגן שהמנגנת התפטרה במפתיע ולא הבנת לאיפה נעלמה השעה הכי כיפית), הצלחת לשכנע את ההורים לקנות לך אחד ואת מוכנה להשקיע ואפילו הולכת לחוג פעמיים בשבוע ועוד פעמיים עושה בייביסיטר לשלם חצי מההוצאות, מדהימה. ולמרות כל המאמץ, אף אחד לא מבטיח שתהיי הכי טובה במה שתעשי. אפילו לא בעשיריה הראשונה של מנגנות האקורדיון בישראל ואם את לא תהיי הכי הכי, אולי מתגנבת לך מחשבה שעדיף לא לעשות כלום, את גונזת את התוכניות כי מה זה שווה להיות סתם ככה, טובה אבל לא מספיק, או הכל או כלום. נקודה.

יש אנשים (גילוי נאות: כמוני למשל) שהעובדה הזאת מעצבנת ומכאיבה בדיוק באמצע הלב.
אם את כמוני, אז נכון שכן נסכים להזיע בדרך ארוכה, אבל גם נצפה לתוצאות מדהימות, ואם התוצאה טובה אבל לא וואווו הכל מרגיש לא שווה?? וביננו, תמיד יהיו בנות שייראו לנו יותר. יותר מצליחות, יותר מוכשרות, עם אצבעות ארוכות יותר לנגן ושלי קצרות.

הבעיה היא שלימדו אותנו להנות מתוצאות ולא מהדרך. עבדתי על עצמי הרבה עד שהצלחתי לשחרר את המקום הזה, כשאני מתחילה לעשות משהו חדש ולומר: אני הולכת בדרך, לאט וקצת צולע, אבל הולכת. אני רוצה את הדרך הזאת וממש לא משנה לאן אגיע בסוף. העיקר שעכשיו אני נהנית ומגשימה. ובעיקר – לא מתביישת מעצמי וזוכרת שקיבלתי מהקב"ה את מנת הכישרון המדויקת לי.

הפחד מ'מה יגידו'
יש תחביבים/ כישרונות או דברים שאת רוצה לפתח בעצמך שנורא מפחיד לבוא לחברות או למשפחה ולספר שזה מה שאת אוהבת. למשל, ממש נחמד ברוב המקומות לומר שאת אוהבת לצייר, אבל חובבת ביולוגיה? ללמוד גינון? או  אסטרולוגיה? או סתם החלטת לעשות חמש יחידות כי את אוהבת מתמטיקה.

זה כמובן תלוי מה בסביבה שלך נחשב תקין ומה פחות, אבל בואי שאם את רוצה לעשות משהו לא הכי מקובל, ואת בכל אופן תעיזי בחשש לשתף. יש סיכוי גדול שתתאכזבי מהתגובות. שבמקרה הרע הן ישתקו ויעפעפו בעיניים, במקרה היותר גרוע הן יגידו השתגעת? ובמקרה העוד יותר גרוע הן יזדעקו ויאמרו: זה ממש לא מתאים לך!!!! לא יצא לך מזה כלום!!! מאיפה הכנסת לך לראש שטויות כאלו!!!!

ואת תתכווצי ותגידי, נכון, זה באמת רעיון מטופש. באמת יש לי ידיים שמאליות, ראש קטן ואף ארוך. באמת אני לא יכולה ללמוד אסטרולוגיה או לגדל פטרוזיליה. את כל כך צודקת. סליחה שאמרתי.

הריכוז בעצמי
כן, אז יש לחץ חברתי שצריך לדעת להתמודד איתו ומצד שני, דווקא מישהי שלא רואה אחרות, לא מתחשבת, לא יודעת לבקש עזרה או לחילופין לא מוכנה לתת ממה שהיא למדה לסביבה – יהיה לה קשה מאוד להתקדם במסע הזה.

כמו שדיברנו בפוסט הקודם, האיזון בין אחידות לייחודיות הוא עדין ועמוק, כל משיכה לאחד מהקצוות יכולה לגרום הרס גם בחיים האישיים וגם ברמה הכללית. לא פשוט למצוא את האיזון והדיוק שנכונים לך: בין הרצון לממש את מה שקיבלתי לבין החובה והזכות להיות חלק ממשהו, בין התשוקה לפתח את הכישרונות שלך ובמקביל להקפיד על ההלכה.

בטבע במקומות המבולבלים האלו יש נטייה להתחפר בעצמך ולהיתקע במה שאת חושבת/ רוצה/ מייחלת, אבל הגדילה מתרחשת דווקא כשמתנהגים ההפך: לא מתחשק לי אבל אני יוצאת מעצמי. משתפת מהכישרונות שלי, מבקשת עזרה ובמקביל מסכימה לייעץ למישהי אחרת איך עושים משהו שאני טובה בו (זה הכי מלמד, מניסיון), וכמובן להתחשב בסביבה ולא לנגן בחלילית באמצע הלילה או היום כשאימא שלך ממש צריכה עזרה.

ואיך מצליחים לצאת מעצמי? מתחברים למי שברא אותי ונתן לי את הכישרון וגם את היכולת לפתח אותו. ושואלים מה הוא רוצה ממני עכשיו. מה הצעד הכי נכון שישמח אותו. תזכרי – הוא הראשון שרוצה שתהיי הכי את ותפתחי את הכישרון שלך.
אל תדאגי, ככל שתצליחי יותר לצאת מהבועה של העצמי, תרוויחי.

איך מתקדמים מכאן
חשוב מאוד שתביני מה הכי מפחיד ומקשה עליך מכל מה שדיברנו למעלה. בדרך כלל, מה שהכי מכעיס הוא הדבר שהכי קשור אליך. לפעמים יכול להיות ההפך – את ממש חושבת שאת לא מפחדת מהסביבה, אבל מרוב שאת מפחדת, את לא תעזי להרגיש משהו.

בשביל זה אני מציעה לך לעצור ולהתבונן, להיות אמיצה וגם להיעזר בנו.

אני חושבת שהתגובות הן מקום מצוין לעבודה על מה שדיברנו, תוכלי לשתף מה הכי תוקע אותך ממה שציינו, לתת דוגמאות וגם לספר איך הצלחת במקומות אחרים להתגבר, גולשות אחרות יוכלו לתת לך טיפים מהחיים שלהן.
וכמובן שהכל אנונימי ואין סיכוי שיזהו אותך, אז למי אכפת.

בהצלחה!

איתכן בדרך, איטי
לפרק הראשון של המדריך

לפרק השלישי של המדריך

לכל הפרקים של המדריך