#אין לי ארץ אחרת

יצהר 2020

אני יושבת במצפה המערבי של 'קבר השֵייח', רוח ים מסתחררת סביבי, שערותיי חובטות בי בחוזקה.
מולי נפרש הים לאורך כל קו האופק, ואני מביטה בשתיקה בכדור האש היורד מטה, מתקדם באיטיות לעבר פס הזהב.
יופי שקט. בראשיתי.
עצי זית ואורן, פרחי סביון והרדוף, גבעות ירוקות וחלוקי נחל. בתי קרקע גדולים, מוצקים. גגות אדומים, גני שעשועים והמוני ילדים תמימים, טהורים.
ענני כבשה טסים בשמיים, מחליפים צורה לקראת הקיץ, משנים צבעם בבוא החורף.

עונות השנה מורגשות פה בכל. רוחות קלות בסתיו, קור הרים בחורף, אביב פורח וקיץ חמים. נראה כאילו היישוב כולו משתנה מעונה לעונה.
עולם אמיתי, מכוון, עובד ה'.
השמיים נצבעים בסגול ואדום ועייני מתמלאות דמעות.
כאב צליפת השערות בפַּנים מצטרף ומגביר את הכאב הפנימי, ואני מתכווצת, אולי גם מהקור.
עוד יום חלף, והעתיד—
⁦️⁩

בת חמש הייתי בחוֹמֵש, ילדה קטנה בעולם מבוהל. חום נוראי, בית כנסת מגודר בסלילי תַייל, פטיש מנפץ חלון וחיילים שהופכים לאויבים.
זה היה גירוש, ואני חוויתי אותו על בשרי, כמו שרק ילד יכול לחוות.

שעת צהריים, חודש אב. ערבים הציתו שדה בווָאדי, והרוח מושכת את האש לכיוון הגבעה.
נסיונות כיבוי נואשים, בריחה מהבתים ברגע האחרון, ושעות המתנה ארוכות בגן השעשועים.
העשן צורב בריאות, משאיר אחריו חרדה שקשה לכבות.

אני בת שבע, מתעוררת מריח שריפה כבד בשבת בבוקר. פיגוע. ושבת שאחריה שוב, מתעוררים מיריות. ברוך ה' המחבל אותר וחוסל.
המון תושבים יורדים להביע נוכחות בכפר למטה, להבהיר שדם יהודי אינו הפקר.
סוף שנה כיתה ח', נוסעות כמו בכל יום לבית הספר בישוב עמנואל. בחזור, מחכה לנו הפתעה קטנה.
בקת"ב*.
פעם אחת, שניה, שלישית.
זה לא עסק.
פעם רביעית היא בגדר פעם אחת יותר מדי, ושלושים ושתיים בנות בגילאי יסודי זוכות כל בוקר לליווי מלכותי של ג'יפ צבאי וחיילים.
⁦️⁩

אירוע רודף אירוע, ואנחנו נאחזים כאן, מסרבים להרפות. הידיים שותתות דם, הפנים סדוקות, הרגליים שורפות ממאמץ. המוח מסרב להבין והלב מתקשה להכיל.
אבל אנחנו כאן, נלחמים על החיים, על העם, על הארץ.
⁦️⁩

תמונות רצות. כואבות, דומעות, חרדות.
זה הבית שלי! אני רוצה לצעוק, ולא מצליחה. זה הבית שלי. פה נולדתי, פה גדלתי, פה רציתי להתחתן.
פה חלמתי לגדל את ילדיי, פה ביקשתי להעביר את שנותיי. פה. בבית שלי, ביישוב שלי, בארץ שלי.
הדמעות זורמות על הלחי, נספגות בחולצה. כל חיי גדלתי על קדושת ארץ ישראל, על התיישבות, על יהודה ושומרון כ'לב הארץ'.
כל תשע עשרה שנותיי חשתי על בשרי את גָדלותה של קדושת החיים, ואת העוצמה המהדהדת של מסירות הנפש.
הייתי נכונה לבצע את המעשה הנכון אם יידרש, לא מפחד, לא מכניעה. מֶאמת.
ידעתי שאני על הארץ הזאת לא מוותרת, כל עוד אני בחיים.
⁦️⁩

העתיד צפון בתוכנית המאה, שאולי תאלץ אותי לוותר על הבית.
היישוב שלי, יצהר, הוא מובלעת, אם תתממש תוכנית המאה נמצא את עצמנו, כמו עוד כחמשה עשר ישובים נוספים ביהודה ושומרון, אי יהודי בלב אוקיינוס ערבי עוין.
לא תהיה לנו הגנה, לא יהיה לנו ביטחון.
בשביל להגיע לירושלים נאלץ ליסוע כמה שעות טובות במקום שעה, וכל כניסה ויציאה תאושר על ידי הצגת תעודת זהות.
נהיה אסירים, בארץ שלנו.
⁦️⁩

השמש שקעה כבר מזמן, השחור השתלט על כל הרקיע, מחשיך גם את קו הים הנשקף באופק.
אורות העיר תל אביב מתחברים לריצוד הכוכבים, וקול המוּאַזִין מהכפר הסמוך קורע את הדממה.
השעה מאוחרת, הגיע הזמן לשוב הביתה.
נפרדת מהעולם הטהור שה' העניק לנו בחסד, מוחה את הדמעות, ומביטה קדימה, נחושה.
מה שלא יהיה, נמשיך להילחם כדי להישאר פה.
אחרי הכל- אין לנו ארץ אחרת.

*בקת"ב- בקבוק תבערה.