אין דבר אבוד/ הבלוג

והפעם – אממ, המורה, זה לא מה שזה נראה…

כמה פעמים חזרנו על התירוץ האומלל הזה, כשהמורה תפסה אותנו על משהו איך להגדיר את זה? לא משהו? אז הגיע הזמן שתבינו זה קצת מעבר לאחד התירוצים הכי גרועים בספר "הכלב אכל לי את שיעורי הבית", ספר התירוצים המלא לתלמיד הנואש, מהדורה חדשה ומורחבת.

זה בעצם כל מה שמכוון את הספר – שום דבר הוא לא מה שהוא נראה. אפשר להיות עני מאושר ומלך מדוכא, אפשר לעשות דברים שנגמרים באסון ולהיות עם כוונות טובות, ואפשר… טוב מה אני חופרת? תגללו למטה, ל"מילה של" ותגלו בעצמכן! דמויות – הבמה שלכן.

מילה של דבורה בת דניאל, חברת ילדות של אסתר בת אלקיים (רעייתו של יורש העצר ומאוחר יותר המלכה) ורעייתו הטרייה של אפרים בן דוד, שר הצבא לעתיד:

צרור שלומות, כמו שאומרת אסתר. אני חייבת להודות שלא חלמתי שאמצא את עצמי מדברת בפורום כזה… כמו שלא חלמתי שעוד הרבה דברים אחרים יקרו.

אני חושבת שאתחיל מההתחלה, למרות שהסיפור שלי הוזכר בדרך אגב בחלק הקודם של הבלוג. נולדתי כבתו היחידה והלא נעים להודות, אבל גם מפונקת, של סוחר התבואה העשיר והמצליח ביותר באזור. כל אלמנות ויתומי הסביבה הפקידו בידיו את כספם כדי לקבל מאוחר יותר אחוזים מהרווחים ולבסס את עצמם. ואבא שלי – לא אכזב אף פעם. הוא תמיד הצליח ונעשה עשיר יותר מיום ליום.

אבל אני? אני נשארתי מאחור. אבא שלי היה עסוק מדי, העסקים תפסו את כל תשומת ליבו, ואמא שלי… כנראה נדבקה ממנו. היו לי הרבה חברות, כל הבנות עשו כל מאמץ אפשרי לקבל ממני תשומת לב, אבל הייתה לי חברה אחת שהייתה בשבילי הכל. אסתר. היא הייתה בודדה, דחויה, תמיד מחוץ למעגל החברות התוסס. בת עניים עם שם נדיר ומוזר שאחותה הגדולה מצאה את מותה הטרגי בהיותה רק תינוקת בת עשרה חודשים.

היא הייתה יפה. יפהפייה אפילו, אבל העוני האפיל על היופי, חיצוני ופנימי כאחד. אבל יום אחד, כשהיינו בנות ארבע בערך, הבחנתי בה. היא ישבה לבד, רחוק מכולן, ומוללה פיסת דשא בין אצבעותיה. ניגשתי אליה בתמימות של ילדה בת ארבע, והתחלתי לגלגל שיחה. בהתחלה הידידות בינינו הייתה בעיקר מתוך הרחמים שלי עליה, אבל מהר מאוד זה הפך לחברות אמת עמוקה ויציבה.

תמיד צחקנו שאני אדמה והיא שמיים, (בין השאר בגלל שהעיניים והשיער שלי בצבע חום ;)) פשוט כי אני מקורקעת כזו… כנראה בהשפעת הוריי היקרים, והיא עדינה ורוחנית. אבל לא ידענו בעצמנו מה ניבאנו בכינוי הזה.

העננים השחורים בשמי חייה של אסתר – לא איחרו מלהגיע. אבא שלה נפטר כשהייתה בת שבע, ואני הייתי איתה כמו חברה טובה. ידעתי שהיא צריכה אותי. אבל כשאמא שלה הלכה בעקבות בעלה ואסתר נותרה לבד בעולם, ללא קרוב וגואל, ההורים שלי פתאום נזכרו שיש להם בת, וממש אבל ממש לא מתחשק להם שהיא תכיר מקרוב את אווירת הנכאים בביתה של בת אחת עשרה ללא פרוטה לפרטה שהפכה זה עתה ליתומה עגולה. לא הייתה לי ברירה, ניתקתי איתה קשר.

ריחמתי עליה, אלוקים עדי שריחמתי עליה ובאמת רציתי להיות שם בשבילה כמו תמיד, אבל הם לא הרשו לי אפילו להסביר לה מה קרה לי פתאום. זה לא לקח הרבה זמן עד שהקדוש ברוך הוא השיב לי כגמולי. דמעות של יתומים, לעולם אינן שבות ריקם. קודם כל, נשרפו כל מחסני התבואה של אבי, מותירים אותו לא רק חסר כל אלא גם בעל חוב לעשרות יתומים ואלמנות ונושים נוקשים עד אימה שלא היה אכפת להם מאיפה ישיג אבא את הכסף, העיקר שהוא יחזור אליהם עד הזוז האחרון. ומה אפשר לעשות במצב כזה? הקדוש ברוך הוא מצא לאבא את הפיתרון הכי יעיל – לחלות מרוב צער, ושוב לא לקום.

נשארנו לבד, אני ואמא. הסיוט התחיל.

אמא יצאה לעבוד, משאירה אותי בבית לבד. מאוחר יותר התברר לי שהיא ויתרה לחלוטין על הפרוטות המועטות שהרוויחה, העיקר שלי, בת יחידה ומפונקת, יהיה יותר מה לאכול. רק אחרי שהלכה מאיתנו כשגורם המוות היה, כמובן, רעב ממושך, הבנתי את משמעות הקרבן שהקריבה למעני. ואז נשארתי פשוט לבד. בדיוק כמו אסתר.

אחרי תקופה של גלגולים בין עבודות שונות ומשונות, בדיוק כמו אסתר, מצאתי את עצמי עובדת לא פחות ולא יותר – בארמון. אחרי תקופה של כמה חודשים ושיחה אחת מוזרה עם מילכה, הממונה עלי, הרגשתי יד נדחפת לכיס שלי. הסתובבתי והספקתי לראות צללית מתרחקת של אישה, ובתוך הכיס גיליתי פתק בזו הלשון: "את לא תדעי מי אני עד שלא תפגשי אותי, ואם את רוצה לעשות את זה בואי מיד אחרי השקיעה לשיחי השושנים שליד הכניסה האחורית. מקווה שתרצי לעשות את זה, חברה מן העבר".

את הכתב של אסתר זיהיתי מיד. אנחנו, בילדותינו, היינו הבנות היחידות בסביבה שידעו קרוא וכתוב. היא, בזמנו, ניצלה את זה ושלחה לי פתקים מתחת לדלת, מתחננת להסבר ולתשובה. החלטתי ללכת לפגוש אותה, וכשראיתי אותה גיליתי למה היא כתבה לי שלא אדע מי היא עד שלא אפגוש אותה, ולמה היא רצתה לפגוש אותי דווקא ליד שיחי השושנים. נכנסו לי המון קוצים לידיים, ואני לא צוחקת. אבל זה בדיוק מה שהיא רצתה להגיד לי. החיים הם כמו שיח שושנים, יש המון קוצים אבל גם שושנים, והבחירה שלנו היא האם להתעצבן על הקוצים הקטנים והעדינים שחודרים לאצבעות או להביט על השושנים שבדרך ולהתמקד בהן. היא הייתה שם לפניי, כמו תמיד. גם בילדות שלנו כשקבענו להיפגש איפשהו היא תמיד הייתה מקדימה, ולא משנה כמה אני הייתי מנסה לעקוף ולהקדים אותה – זה פשוט לא הצליח לי.

אבל לא משנה כמה התכוננתי נפשית למפגש הזה, בחלומותיי הפרועים ביותר לא תיארתי לעצמי שכך היא תראה. אם היא לא הייתה מחייכת את החיוך הנצחי הזה שלה, כנראה שלא הייתי מזהה אותה לעולם. כנראה שהמזל שלי עבר אליה, ושלה אליי.

היא, מסתבר, איכשהו הפכה מקבצנית חסרת בית למלכת ירושלם, ואני מבת עשירים מפונקת ל– טוב, את זה אתם כבר יודעים. בכל מקרה, כשגיליתי את זה לקיתי באלם. פשוט כך. הדבר הראשון שהצלחתי להוציא מהפה היה ההערה הצינית שאמרתי מקודם, על המזל שלנו.

אסתר סיפרה לי את כל מה שעבר עליה, ואני סיפרתי לה את האמת על מה שקרה באותו יום בו ניתקתי איתה קשר. והיא, איך לא, חייכה. היא אמרה לי שהיום, במבט לאחור, היא לא רק סולחת אלא גם מודה. היא סיפרה לי שבהתחלה היא כעסה, מאוד, אבל לאט לאט היא סלחה כי אחרי הכל, הנבראים כולם הם רק שליחים של קונה שמים וארץ שמכין לבניו עולם שלם של טוב. והיום, היום היא יודעת שאם הייתה נשארת יחד איתי לעולם לא הייתה פוגשת את הנסיכה לאה והמלך, אז יורש העצר, לא היה נושא אותה לאישה.

אסתר לא הייתה מוכנה להשאיר אותי במצב שלי כמו שהייתי אז. היא דאגה לי לשידוך, והיום אני נשואה לאפריים, בנו של שר המלחמה שלנו. ואסתר, אסתר לא רואה בזה שום מעשה מיוחד ואצילי. נו, כבר אמרתי. אסתר. שתהיה בריאה לאורך ימים ושנים טובות.

טויב חברות, כאן מי שזה לא יהיה, אני רואה שהנאום של דבורה יצא מידי ארוך אז ההמשך בפעם הבאה. וגם השיעורי בית יהיו בפעם הבאה:)

נתראה בפרק הבא!