אין דבר אבוד/ הבלוג

אנחנו חברים?

היי חברות, מה שלומכן?
טוב, אז חברות יש לכולנו. בלי חברות – אין חיים. בטח לא למתבגרות כמונו… אבל איך זה להיות חבר של מישהו מפורסם, שכבוד להיות חבר שלו? טוב, תלוי. הפעם אין לי כל כך איך למרוח לכן את השכל, אז נראה לי שנעבור ישר ל"מילה של" כי יש לנו די הרבה הפעם, ושם תקבלו את כל התשובות. קדימה, מעבירים את המיקרופון לדמויות האהובות שלנו!

מילה של נחמיה בן יהושפט, משרתו האישי של המלך חזקיה הראשון ולמעשה יותר חבר מאשר משרת, טוב בכל זאת זה חזקיה…:

שלום לכם. אותי אתם כבר מכירים, נכון? אז כן, די השתניתי מאז הפעם האחרונה שדיברתם איתי, הרבה בזכות המלך היקר שלנו שעדיין אין לי שמץ של מושג איזו מצווה עצומה עשיתי שה' זיכה אותי להכיר אותו אישית ולהיות קרוב אליו כל כך.

האמת היא שאני די מתקשה להתייחס אליו כמו חבר, למרות שהוא שדווקא מתייחס אלי מאוד כמו חבר. זה לא קל להיות חבר של מלך, בטח כשמדובר בשליט האהוב ביותר בעולם… יש בינינו מה שכל מי שמכיר אותנו מקרוב מכנה "מרתון נתינה" כל אחד מנסה לתת יותר ממה שהוא מקבל, אבל זה לא מצליח מסיבה אחת פשוטה מאוד – כל אחד מקבל תמיד בחזרה יותר ממה שהוא נותן, בעיה…

האמת היא שאני בכלל לא יודע איפה הייתי אם לא האיש המדהים הזה, ולמרות שהוא לא מרוצה מזה שנותנים לו קרדיט – אני פשוט חייב. הוא תמיד מתייחס אלי כמו לחבר, אבל לי קצת יותר מסובך לעשות את זה… בכל מקרה, נגמר לי הזמן במה אז להתראות! וגם יש לי שמונה ילדים למי ששכח… אז נתראה אולי בהמשך הבלוג, בינתיים שלום ולהתראות!

מילה של חנניה בן עותניאל, רבה הראשי של ירושלם ואחד מחבריו הטובים ביותר של המלך חזקיה הראשון:

שלום, שלום! ^מלטף את הזקן^ טוב, אז אסתי ביקשה ממני לדבר כאן על החברות שלי עם המלך.

אז ככה, אני לא בטוח שאני כשיר להגיב על זה כי החברות שלנו התחילה הרבה לפני שמישהו מאיתנו היה יכול בכלל לחלום שהאיש הזה יזכה אי פעם לשאת כתר מלכות על ראשו. אבל תשאלו את כל מי שאתם רוצים, זה מגיע לו לכל הדעות.

טוב טוב, אסתי כבר מתחילה להתעצבן עלי פה שאני סוטה מהנושא, אז נחזור אליו בחזרה. בכל אופן, החברות שלנו לא באמת נפגעה מהמעמד הכבר לא כל כך חדש, ואנחנו מתנהגים אחד עם השני בדיוק כמו פעם. אמנם יש אנשים שלקחו את זה הרבה יותר קשה, אבל סוף כל סוף אני גם הרב שלו, לא רק של הממלכה, כך שחוט גילוי הלב שתמיד חיבר בינינו – לא נקרע. טוב, אין לי כל כך הרבה זמן עכשיו אז להתראות!

מילה של דוד בן אלחנן, שר הצבא הראשון בהיסטוריה שלא סובל מלחמות (או אולי השני, כי הראשון כנראה היה דוד המלך…) ועוד אחד מחבריו הטובים ביותר של המלך חזקיה הראשון:

טוב. אז כמו כל מי שנמצא כאן בפינת "מילה של" אני כאן כמובן כי אסתי אמרה לי.

תגובת הסופרת: היי היי, אל תוציא אותי כזו רעה! בינינו, כולם נהנים לתפוס את הבמה… טוב, כולם חוץ מכמה אנשים שאנחנו מכירים אישית…

בכל מקרה, (למי שתוהה, כאן שוב דוד) גם במקרה שלי, בתור גיסו של המלך, החברות שלנו לא נפגמה או השתנתה. כשאנחנו יחד ואין יותר מידי אנשים בחדר, מה שדי נדיר למען האמת, אנחנו שוב הופכים כמו בקסם לאותו צמד נערים צעירים עם חלומות גדולים, היו שסברו שהם גדולים מדי, אבל מסתבר שגם החלום הגדול ביותר יכול להתגשם לבסוף. וחברות אמת, לא נבהלת משינויים.

מילה של עמיהוד בן יצחק, גבר תמים לכאורה מיפה נוף שעבר לא מעט בחייו וזכה בעבר הרחוק בידידותו של מי שיהפוך בעתיד למלכה הראשון של ירושלם:

שלום לכולם. אז הסיפור שלי, למען האמת, הוא קצת לא שגרתי – העמדתי פני מת כדי שהאשורים יעזבו אותי לפני שאמות באמת מרוב מכות, וההצגה שלי הייתה כל כך משכנעת שאפילו החברים שלי חשבו אותי למת, והורי ואחותי ישבו עלי שבעה. אחר כך ברחתי והתחבאתי, ויצאתי משם רק כשבוע אחרי שכולם ברחו, הבנתי שאין לי כבר מה לחפש באשור והלכתי אחרי העקבות המטושטשים שהשאירו, כך הגעתי ליפה נוף, נשאתי שם אישה והיא ילדה לי את בני היחיד אלא שלצערי הרב לאושר היה מחיר כבד – היא נפטרה בלידה.

בכל מקרה, כשההוצאות גדלו וההכנסות קטנו החלטתי להגשים חלום ישן שלי – להפוך לסופר סת"ם. את המלאכה למדתי די במהירות, ולימדתי גם את בני אלקנה.

יום אחד הלכנו אני ואלקה לתומנו ברחובות יפה נוף ונתקלנו חזיתית בשני אנשים יותר מידי מוכרים. אחד מהם היה בנימין, חברו הטוב ביותר של אלקנה שלי והשני היה אלעזר, העוף המוזר של יפה נוף וסביבותיה שאני משום מה עוד לא פגשתי עד אותו יום וטוב שכך. כי אם הייתי פוגש אותו קודם לכן, הייתי מזהה אותו מיד כאביו של מי שהיה החבר הכי טוב שלי באשור. והמזל העוד יותר גדול שהיה לי הוא שלא ידעתי את שמו המלא של מלך ירושלם. אחרת, הייתי חוטף התקף לב… או שאולי שבץ. לא משנה.

אולי אתם הקוראים כבר יודעים למה אני מתכוון, ואולי לא. אז אני אספר בכל מקרה – החבר ההוא, שהיה לי באשור, היה חזקיה בן אלעזר, מי שלימים היה למלך חזקיה הראשון. נראה לי שכבר אין צורך לפרט יותר…

בקיצור, הוא ניסה לבקש ממני לפחות לכתוב איזשהו מכתב לבן שלו, שלפחות יידע שאני באמת בחיים… אבל לא הסכמתי. גם לא הסכמתי לשמור על קשר עם אלעזר. רק אלקנה שלי התעקש לשמור איתו (כלומר עם אלעזר, ברור. למלך לא הייתי לתת לו להעז להתקרב, על גופתי!!!) על קשר, וככה זה נשאר עד עכשיו.

מילה של המלך חזקיה הראשון בכבודו ובעצמו, משתדל להיות חבר אמיתי ואוהב אבל, ובכן, זה לא בדיוק מצליח… בהתחשב בפער המעמדות כמובן:

אז שלום לכם.

מאז שהייתי ילד קטן, באשור, עקבתי בסתר אחרי התנהלותם של הדמויות בעלות המעמד הגבוה ביותר שהייתי אמור לפגוש בכל חיי. לאחר מכן, כשגדלתי מעט יותר ונכנסתי ל"ענייני המבוגרים" גיליתי שהטיפוסים האלה, האשוריים, רק העתיקו אדם אחר. המלך שלהם, כמובן. וזה, הגביר עוד יותר את הרצון שלי לשנות את המציאות.

זו היתה הנקודה שבה הבנתי שמלך טוב הוא מלך שנוגע בליבו של כל אחד מהעם לא רק כחלק מהכלל אלא כפרט. זה מה שניסיתי לעשות, אבל זה לא בדיוק יצא לפועל.

בוא נגדיר את זה ככה – היתרון שלי זה החיסרון שלי. ידוע שהבורח מהכבוד הכבוד רודף אחריו, אבל אף פעם לא חלמתי שאמצא את עצמי בעיצומו של המרדף הזה. מנסה לתת לאחרים את הכבוד הזה, ומקבל אותו בתוספת ריבית. אוח. אתם לא תבינו אותי, ברור לי שלא.

כל העולם כרגע, בשנת ה' תשפ"ג, עסוק כולו ברדיפה אחרי כמה שיותר כבוד וכסף ושוכח ששום דבר מזה לא הולך איתך לקבר. כמה אתם רוצים לחיות? מאה ועשרים שנה, או לנצח? מה אתם רוצים שיכתבו על המצבה שלכם, שיגידו בלוויה, בהספדים? במה אתם רוצים שיתמקדו כשידברו עליכם? ברור לי מה התשובה שלכם. בכל מקרה, די סטינו מהנושא המקורי אז אני אגיד לכם את האמת – אף אחד כאן לא חבר שלי באמת, כמו שהיינו פעם, לפני שהשתנה הכל. המעמד הכבר לא כל כך חדש הציב בינינו מעין מחיצה של מלאכותיות, ולמרות שיש כאלה שמרשים לעצמם להיות יחסית פתוחים איתי, זה הרבה פחות מאשר פעם. וזה כואב לי. אבל יש לי עוד המון מה לעשות, בתור אחד שרוצה שכשידברו עליו אחרי המאה עשרים שלו יגידו שהוא היה אדם אחראי ומלך אחראי שדאג לעמו ולא לעצמו, אז להתראות לכם בינתיים.

שיעורי בית: לכולנו יש חברות. בנות, תאהבו את החברות שלכן, תתנו להן הכל, תפסיקו לחפש מה לקבל ותתחילו לחפש מה לתת. בהצלחה, אחיות.
תעדכנו בתגובות שעשיתן את השיעורי בית, ונתראה שבוע הבא בעזרת ה' 🙂