איך הסכמתי לא להיות מושלמת

כשלמדתי לבגרויות
אני מסיימת י' ורציתי לספר לכן שהיה לי ממש קשה השנה בבגרויות הראשונות שלי…
במתכונת הראשונה חזרתי פשוט בוכה הביתה.
ולמה בוכה?
כי אחרי יומיים של לימודים אחרי הצהרים עם חברות ובלי, טבלאות סיכום, תזכורות ומה לא…
שוקולד ועוד שוקולד שלא הוסיפו למשקל אבל הוסיפו לחשק ללמוד…
לא הצלחתי לכתוב כמעט כלום!! פשוט נכנס לי איזה מין נחש כזה ללב ובמקום לכתוב פשוט פחדתי
פחדתי שלא אצליח
שלא אקבל את הציון שאני רוצה
שאני לא יודעת כלום
שהבגרויות גם ככה מאוד קשות…

פשוט כל הצהריים שחזרתי מהמתכונת ההיא – רק בכיתי, עכשיו תבינו, זה לא היה לי לפני, אני פשוט חושבת שבגלל כל הדיבורים סביב זה – נכנסתי לאיזה מין תחושה של אני לא יכולה

בבית אימא שלי החמודה ניסתה להרגיע אותי, להבריח לי עוד שוקולד בין השמיכה לכרית, לומר לי שזה לא חשוב. ושהיא אוהבת אותי ככה.. אבל אני פשוט התחפרתי יותר ויותר ולא רציתי לשמוע כלום.
יום אחרי הסערה, חזרתי הביתה, אף אחד לא היה בבית… נכנסתי לסלון וראיתי מין בלון הליום גדול, ואת כל התעודות שלי מפוזרות בשולחן עם מלא מרקרים…

ואני רואה את התעודה שלי מכיתה ד', כל 'הטוב מאוד' מסומנים שם, את התעודת הצטיינות שקיבלתי מצבאות ה' פעם שהייתי בת שש וחצי… את התעודה שלי כיתה ט' (אימא שלי הדגישה במרקר מ7 חח, אבל מה זה משנה), זה היה מאוד חמוד ככה לראות איזה 10 תעודות, שיש בהן המון מרקרים צהובים וגם כאלו שלא…
והיה שם דף כזה של ממו שהיה כתוב שם: כשגודלים – האתגרים עולים, אבל הנה ההוכחה שאת יכולה.

זה היה ממש מרגש.. ומאז, בעזרה של ההורים שלי (תודה!!) עשיתי עם עצמי הרבה עבודה, לעשות מקסימום השתדלות, להאמין שהקב"ה נתן לי כוח וחכמה, וכשמגיע המבחן – פשוט להרפות ולזכור שהתוצאות הן מהקב"ה ולא ממני.
וזה עבד!! סיימתי את כל הבגרויות, בציונים נחמדים, לא הכי הכי לשתי הכיוונים ואני עולה לכיתה י"א!!!