אחת אפס לאמת /60

.
לפרק הקודם

"הוא ישן כבר כמעט עשרים וארבע שעות ברצף", רייצ'ל על סף בכי. "תעשה משהו".

שי מהדק שפתיים אחת אל השנייה, מחליק על ידית החדר הסגורה. "לא".

היא נועצת בו זוג עיניים פגועות.

"לא, רייצ'ל". הוא חוזר על עצמו, נחרץ יותר. "אורי צריך זמן לעצמו. החוויה שעברה עליו לא הייתה לא קלה ולא פשוטה, בכלל. אנשים חזקים ממנו נשברו כשהם ראו רצח מתרחש מולם. תני לו את המנוחה שהוא צריך". ושאני צריך, הדיבור עם יוני קרע בי משהו, מבפנים. אני מקווה שהוא בסדר, הרב שמעון איתו.

"זה לא מסוכן לישון כל כך הרבה?" רייצ'ל דואגת. "זה מפחיד אותי".

"אם נפתח את זה, אני לא בטוח שהוא הצליח להירדם בכלל, מאז".

היא שותקת. הוא שותק. ושניהם עומדים על יד דלת החדר הסגורה חסרי אונים.

"אמא", חלי מסתכלת על המחזה בעיניים גדולות. "אני יכולה להיכנס אליו".

רייצ'ל מסתכלת על שי, מופתעת. "זה, רעיון".

שי מניד ראש בהסכמה. "זה יכול להיות יותר ממצוין".

"חלי, מותק", רייצ'ל מלטפת את השיער הגולש שלה. "אל תכבידי עליו יותר מדי, בסדר?"

היא מהנהנת. "בסדר".

"בהצלחה, ילדונת". רייצ'ל מתכופפת, מנשקת אותה. מתרחקת לאחור בכאב. לפעמים, גם אני רוצה להיות ילדה. לחזור להיות תמימה.

—

"אורי". חלי מטפסת על המיטה, נשכבת לידו. היא לוחשת, קצת בחשש.

"מה חלי?" העיניים שלו עצומות.

"אתה לא ישן", היא קובעת.

"אני מדבר מתוך שינה, יש דבר כזה".

חלי תוקעת בו זוג עיניים נוזפות. אורי לא רואה. "לא נרדמת".

הוא מטביע ראש חזק יותר בכרית הרכה. "מה את רוצה, חמודה?"

"אותך, מחייך".

אורי שותק לרגע, פותח עפעפיים באיטיות. "אולי מחר".

"עכשיו", חלי תובעת.

"אי אפשר", הוא נאנק בכאב. נלחם בתחושת הבחילה שעולה בו. לא מולה. אורי, לא מולה.

"בטח שכן". היא מתגלגלת עם השמיכה לכיוונו. מותחת שפתיים כלפי מעלה. "הנה, אתה רואה? זה, נקרא חיוך".

זיק עצוב מהבהב בעיניים שלו, הוא לא עונה.

"נו, אורי". חלי משלבת ידיים קטנות, מצפה. "תחייך".

הוא רועד, הוא לא רוצה לחייך. מתחשק לו להיבלע במיטה, לישון נצח. אבל חלי נועצת בו עיניים רציניות כל כך, מתרות, שלא נשארת לו ברירה. אחרת, המבט החצי מקווה חצי פגוע שלה, ירדוף אחרי בלי סוף.

השרירים שלו לא כל כך ממושמעים והחיוך יוצא כמו עווית בכי. חלי מנענעת ראש בנחרצות.

אורי נאנח, מתנשם. אוסף את כל הכוחות שאין לו ומכוון אותם לחיוך אחד, אמיתי.

חלי זוהרת, קופצת עליו בחיבוק. "ידעתי שתקשיב לי, אני ידעתי".

הוא מחזיר לה חיבוק רפה, לוחש באוזן, "תודה, חלי. תגידי לאמא שעוד מעט אצא".

"באמת?" היא משתחררת ממנו. "באמת באמת?"

"בעזרת השם". נתת לי כוח, הרבה כוח. ואת אפילו לא יודעת. אחות קטנה שלי.

חלי מפריחה לעברו נשיקה באוויר, יורדת. "תזכור שהבטחת", היא מזהירה.

"לא הבטחתי", אורי מעביר יד על עיניים צרובות מחוסר שינה. "אמרתי בעזרת השם".

"זה אותו דבר", חלי מדלגת לדלת בעליזות, טורקת אותה.

אורי מסתחרר, לא מצליח לעצור יותר בעד עצמו, מקיא. מקיא את המראות, את הקולות, את הכאב, חוסר האונים הנורא. העולם מתייצב, אוויר נקי מצליח לחדור סוף סוף אל הריאות המכווצות שלו.

הוא קם, רועד בחולשה ופותח את הדלת, "אמא, אפשר מגב? משום מה הגוף שלי החליט לפאר את החדר עם מראה של מיץ מרה על הרצפה. נחמד מצידו".

***

אבא מחבק אותו, יוני נאבד בתוך החיבוק האוהב הזה. מרגיש פתאום ילד קטן, שוב. אחרי השחרור מהכלא, הדמעות שנצצו אז בעיניים של אבא, הידיים שפרס לקראתו.

"אבא", הוא לוחש.

"שמשי", שמעון נתקע לרגע, נזכר. "אהב אותך".

"מתי ההלוויה?" הוא בוכה. הלב שלו נשרף מגעגועים. מאהבה אבודה. שמשי אהב אותי. ואני, אני לא נתתי לו את הדבר היחיד שביקש ממני. אשמה.

כמה הוא התחנן אלי, כמה צער היה בים התכלת שבעיניים שלו כשאמר לי, 'אתה לא אשם, תן לעצמך לפרוח'.

"ההלוויה כבר הייתה, יוני". פחד קל ניצת בו, מבעיר פתיל. אבק שריפה.

הוא נועץ בו מבט מבולבל, "אה, נכון". ושותק. הטלית, הבור הלא כל כך גדול, השלט הקטן. ושמשי, מכוסה באדמה. יוני פולט יפחת כאב, "אני לא מסוגל, אבא. אין לי כוחות".

זה לא הזמן לומר לו שהכוחות אצלו, ובגדול. פשוט לא. הוא שבור, מפורק לאלף חתיכות. "יוני", שמעון מניח עליו מבט חודר, שליו. "לפני ששמשי יצא לטיול, הוא התקשר אלי. דיברתי איתו".

זיק התעניינות נדלק באישונים השחורים, בבורות המוות חסרי התחתית.

"הוא אמר לי, ואני מצטט: 'אבא, אני לא יודע למה אני אומר לך את זה עכשיו. למה אני לא מחכה למפגש הבא שלנו. אבל זה חשוב לי. קובי העמיד אותי על המקום, הבנתי שעשיתי דבר שלא יעשה. אני מבין את יוני, סולח. אבא, תמסור לו, אני אוהב אותו' ". והגמגום שלו, הפך את המילים לפרח יפהפה, הוסיף להם עוצמה.

ובמותו, ציווה לנו חיים.

סולח. אוהב. המילים האלה גדולות עלי, גדולות מדי. שמשי לא נטר, הוא רצה שיהיה לי טוב. פעל בדרכו שלו. והדרך שלו, כולה, רצופה בכוונות טובות. עטופה בלב הפועם, המייחל.

הוא לא רצה לפגוע בי. אני לא רציתי לפגוע בו. אנחנו אחים, אוהבים. ולמה רק אחרי הרצח הלא נתפש, אני זוכה להכיר אותו, לבנות קשר מחודש?

"אתה מצפה שאומר משהו, אני רואה".

שמעון שומט כתפיים, "נכון".

"אתה רוצה שאבטיח לך שאעשה כל מה שאני יכול כדי לא לסגת לאחור".

"כן", שקט.

"להבטיח, אני לא יכול. להילחם, אני מסוגל".

"ותעשה את זה?" הוא מעביר אצבע אוהבת על הנמשים שלו, מלטף.

"אם לא בשבילי, בשביל שמשי".

"אתה טהור, יוני".

"אני לא כל כך בטוח", הוא מפנה מבט עצור אל רקע המצבות שמאחוריו. אל אמא שבוהה באדמה, אל ישראל שלוחש לה מילות הרגעה באוזן. הלב שלו מתכווץ בצער. "אבל אני יודע, שאם אני רוצה, אני יכול".

"מה הידיעה הזו נותנת לך?"

יוני מסיט עיניים, לא מצליח לראות את המשפחה שלו מפורקת כל כך. "כוח", הוא לוחש. "כוח עצום. אני מסוגל לנצח, נכון?"

"ברור", שמעון מעניק לו חיבוק נוסף. מסתכל על הילד שלו, שגדל פתאום. על תווי הפנים הבוגרים, הנוקשים מעט. "ואולי, זה יתן לך את הכוח לדבר עם אורי. הוא שבור יוני, והוא לא אשם".

יוני מסתכל על הקריעה בחולצה, על האבק שדבק בה. נושם, "הוא יבוא לשבעה, אני בטוח. אורי הוא לא האחד שיתחמק ממחויבויות. אדבר איתו", אזכיר לו אהבה שלא תלויה בדבר. בוודאי לא בדבר שהוא לא עשה.

קשר אמת.

***

"מה".

יסמין מורידה את השמיכה, מציצה. מה זה היה?

"מה". הקול חוזר על עצמו שנית, עקשני.

היא קמה, מטושטשת. בוחנת את החדר מקיר אל קיר. המבט שלה נתקע בחלון. כבשה, הפה שלה נפתח. רוני השאירה כאן כבשה.

"מה". היא פועה, נועצת בה זוג עיניים מטופשות.

אני לא יכולה לצאת אל החצר בלי שחמדן וג'מה יעצרו אותי בדרך. ישאלו לאן זה, ולמה. אין לי טיפת חשק לשאלות שלהם.

יסמין מתקדמת, מוציאה יד מבין הסורגים לכיוונה. "היי, שכחו אותך?"

הכבשה מתחככת בקיר, הפעמון שלה משמיע דנדון דק. יסמין מכווצת מצח במחשבה, אי אפשר לשכוח כבשה. סתם. טמון כאן משהו.

היא מרימה את הפעמון, מצמצמת מבט. פתק? פתק. אין גבול להפתעות.

'אל תדאגי לכבשה, נחזור לקחת אותה לקראת סוף השבוע. רוני'.

הגבה שלה מתרוממת, תמהה. או-קי.

יסמין יורדת שורה. 'זו הצוואה האמיתית של אבא שלך ז"ל. כמובן שלא כולל השורה הראשונה. מקווה שתהיה לך קריאה מועילה. לא בדקתי מה כתוב, זה אישי. אוהבת'.

הצוואה האמיתית של אבא. האמיתית. יסמין ממששת את הדף באי אמון. לא מכתבים חסרי פשר, לא אמרות סותרות. אלא, האחת. הנכונה. ואם רוני הביאה אותה, כנראה מאמא, אני יכולה לסמוך עליה.

רטט לא ברור חולף לה בעמוד השדרה. קצות האצבעות שלה מעקצצות. היא נועצת מבט אחרון בכבשה, מושכת כתף.

'שירה, קיבלת דף אחד מתוך ארבעה. השלושה האחרים מיועדים לאמא, אורי וחלי'. זה… יסמין מחפשת את המילה שתבטא את תחושת האכזבה שלה. טכני. כן, בדיוק.

היא מקמטת את שולי הדף בלחץ, ממשיכה לקרוא.

'אולי עכשיו, כשעברת את גיל שמונה עשרה'. ובכן, אבא גם כתב מתי להביא לי את הצוואה, נפלא. 'משהו מן המרדנות נרגע בך, התמתן. בכל זאת, גיל הנעורים חולף בשלב מסוים.

כשהיית קטנה יותר לא כל כך עניין אותך להקשיב לדעה של אבא, שרצה רק את טובתך האישית. בעצם, להקשיב כן, כי את מכבדת הורים. אבל ליישם, לא.

ובסופו של דבר, של חיים. אני מבין אותך. איזו ילדה לא רוצה שחרור, חופש ולאמץ קצת שרירים אל מול ההורים שלה? ואת, במיוחד. לא היית רגילה לכל המשמעות של עול תורה, מצוות. זה נפל עלייך בבום מהיר, בלי שום הכנה. ואני מודה, טעיתי.

עם אורי ישבתי, למדתי. הסברתי לו מה זה יהדות, מה זה אומר מחויבויות שהן בעצם חופש. התחלתי איתו מההתחלה.

איתך, משום מה, חשבתי שאין צורך. שאת מבינה לבד. אולי כי החזקתי ממך כחכמה, מסתגלת לכל דבר שיבוא.

אני אכתוב את זה שוב, טעיתי. היה לך קשה. וכששמתי לב, כבר היית אטומה. בנית סביבך חומות עבות של כעס ותסכול.

כאב לי, מאוד. האשמתי את עצמי בלי סוף. עקבתי אחריך, רציתי לראות מה אני יכול לעשות כדי לתקן. לחבר לב שבור, מחדש.

אני חושב שזה היה בערך בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר. ישבת בסלון, הגב שלך היה אלי, הפנים אל החלון.

אני מניח שהסתכלת על הירח היפהפה, השלם כל כך'. ואתה גם צודק. 'התכווצתי. חזרתי לחדר, נלחם בעצמי לא להעיר לך על השעה, לברר למה את ערה.

אבל בלילה הבא, הצעתי לך. בואי, נשאר ערים, שנינו. נדבר.

ואת אהבת את ההצעה, את שמחת. והאור שנדלק לך בעיניים, היה שווה הכל. אז הכנתי לך שוקו, והנחתי עוגיות שוקו צ'יפס. ודיברנו. כמו שחלמתי. נפתחת, סיפרת. והכאב שיצא ממך בסילון גדול כל כך, הפתיע אותי.

התגעגעת לנאסרין, לחיים של פעם. ידעתי שאת מסוגלת לעשות אחורה פנה, לנטוש, לחזור.

ניסיתי לעשות כל מה שאני יכול כדי שזה לא יקרה. אני לא יודע אם הצלחתי, רק ההווה שאת חיה בו, יעיד'. יעיד שאני בת גרועה, חוזרת לשורשים רקובים.

אבל לא רצית להתחתן איתו, קול בוכה מזכיר לה. ברחת מהחלון, ההצעה זעזעה אותך.

נכון. יסמין מאגרפת אצבעות על הדף. אבל אז, חשבתי שחתונה תקדם לעברי את האמת. כשאהיה חלק מכולם, אקבל את המידע. אם אבא חי, או להפך.

ואם אני חושבת על זה עוד קצת, לא הרגשתי רע כשהתחתנתי איתו. אחרי כל השכנועים העצמיים מהבריחה עד לחתונה, האמנתי שמדובר בחופש. סוף סוף.

העיניים שלה צורבות. תמימה, טיפשה. זה מה שאת.

'אני אוהב אותך בת שלי. יותר ממה שאת מסוגלת לדמיין. אני רק רוצה שיהיה לך טוב, הכי טוב שאפשר.

כששמעתי באותו יום שחזרת אל הקשר עם נאסרין, התחלתי לבכות. ואת יודעת, אני לא אדם שבוכה. את מכירה אותי, קשוח, בלתי מתפשר. בכיתי על ההגה, נהגתי בטירוף על הכביש. תאונה הייתה רק עניין של זמן. והיא הגיעה. אבל לא בגללי, ולא בגללך.

מוסא, אח שלי. גרם לה להתבצע. אני לא אפרט יותר מדי, כי אין צורך. בבית הרפואה הכל לבן, מלאכי כמעט. אני מרגיש יותר 'שם', מאשר כאן.

שירה, למעלה הכל טהור. אני לא חושב שזה מפחיד אם אגיע אליו, אגע בו. אני יותר פוחד מהטעויות שלך, שתעשי מתוך אמוציות.

את רגישה. וכל דבר קטן יכול לגרום לך להתפרצות רגשות, סערה. 'טייפי' מתוקה'.

יסמין נוגסת את השפה אל מול הכינוי, 'טייפי'. זה היה הכינוי הבלעדי שלי ושל אבא. כל פעם שאבא ראה את העננים מתקבצים בעיניים שלי, את הטייפון המתקרב. הוא היה עוצר הכל, ניגש אלי ומכה על האף בחיבה. 'טייפי, רוצה לספר לי מה פשר הגשם בעיני הדבש היפות שלך?'

שירה עוצמת עיניים, פותחת. מגלה את הדמעות. כמה זמן אף אחד לא נתן בי אמון, לא אהב, באמת. רצה לשמוע מה איתי, להבין מה פשר ההצגה המסוכנת שאני משחקת.

אף אחד לא חשב שאני ב'טייפי'. אף אחד גם לא טרח לברר. ואני, לא סיפרתי. כאילו האנשים סביבי יכולים לקרוא מחשבות. הם לא אבא. ולא, הם לא יודעים.

'תשמרי על עצמך, ילדה של אבא. ואם כואב לך מדי, עצוב וריק. לכי לחלון, צאי לאוויר ותביטי בשמיים. תסתכלי על ירח מלא או חסר, תזכרי בימים יפים יותר. יש מישהו שרוצה להקשיב, לשמוע את כל מה שיש לך להגיד. ולא, לא מדובר רק בי.

תפני אליו, שירה. הוא אוהב אותך, אפילו יותר ממני. אבא'.

יסמין מביטה בחלון. אין חושך בחוץ, וממילא אין ירח וכוכבים. יש שמש וקרניים חמימות.

היא עוצמת עיניים, מדמיינת את הלילה הכי חשוך שהיא יכולה. אומרים שככל שחשוך יותר, מתגלים כוכבים רבים יותר. והיא רואה אותם, עוקבת אחרי הנצנוצים הקטנים, אחרי ירח מושלם. יודעת מה האמת, רוצה לבחור בה.

ורצון, הוא חצי מהדרך.

היא פותחת עפעפיים מכווצות, נושמת עמוק. בכי דק נשמע מחוץ לחדר, בטח זה אמיר. אולי הוא רעב?

רגע. יסמין קופצת מהמיטה בזינוק מהיר. אמיר, בוכה? הוא כאן? אני לא מדמיינת. היא מקשיבה, מתמכרת לבכי. לתינוק שלה.

אחת אפס, לאמת.

—

"יסמין", חמדן אומר אל מול הדלת שנפתחת בתנופה מהירה. "תראי מי כאן".

"אמיר", היא לוחשת, לא משמיעה קול. "אמיר".

העיניים של חמדן זוהרות. "ג'סיקה החזירה אותו. היא דיברה בבלבול, אמרה שאבא רצה לעצור אותה. סרי לא נתנה לו, אמרה לה שתלך, תיתן לה להתמודד. הוא היכה אותה, צרח", הזוהר מעומעם. "ככה ג'סיקה אמרה".

"סרי מדהימה", יסמין מושיטה זוג ידיים רועדות. חמדן מניח עליה את אמיר. "אבל נשמע לי קצת מוזר. מה יכול להפחיד אותו עד כדי כך באיומים שלה?"

"לא יודע". חמדן מסתכל עליה, מחבקת אותו בעדינות. ועוד מעט, גם היא תלך.

"התגעגעתי אלייך, אמיר". הוא מסתכל עליה בעיניים חומות, שתי דובשניות מתוקות. רפלקס חיוכי על פניו. יסמין נמסה. "אני רוצה לדבר איתה, לומר לה תודה".

"זה בדיוק מה שגם אני רציתי לעשות, אבל היא לא עונה. ואם אני מכיר את הראש של עבד כמו שצריך, הוא לקח לה את הטלפון".

"לא נכון".

"זו המציאות".

יסמין בולעת רוק, מסתבכת. משתעלת.

הוא שותק.

"חמדן". היא מרגיעה את השיעול.

העיניים שלו נחות עליה, משדרות הקשבה.

"אתה, באמת מסכים שאלך?"

הוא מפנה מבט מהיר אל ג'מה, עומדת בצד. נשענת על הקיר. היא מחייכת. הוא מתעודד. לא עונה.

"חמדן, אני-".

"אני באמת מסכים", הוא מתיז את המילים. מפחד שעוד רגע יצא משליטה. "סלחי לי, אני חייב ללכת".

יסמין בוהה אחריו, מתרחק, כמעט רץ אל הדלת. אם הוא היה חזק יותר, אני חושבת שהידית הייתה נתלשת.

היא מסתכלת על ג'מה. "הגיוני", ג'מה מחייכת. "סערת רגשות".

יסמין מנשקת את אמיר, מריחה את הריח התינוקי שלו. אבא, אתה צודק. אני צריכה לעזוב. אבל זה קשה, כל כך קשה ללכת בעקבות האמת. אם חמדן היה מתעלל בי, אני מניחה שהיה קל יותר.

אבל הוא טוב אלי. והוא, סוג של אח שלי. איזה סיבוך.

זה לא נחמד כשהחיים נראים כמו גשר גורדי.

—

מוזר שנולדתי גבר, חמדן זועף. אם הייתי אישה זה היה לגיטימי להרגיש את העקצוץ הזה בעיניים, לתת לו לצאת. לבכות.

אבל אני לא. אני חזק, אני לא בוכה. אין מה לבכות בכלל. אני ויסמין צריכים להיפרד, מבחינתה לכל הפחות. זאת אומרת, על פי היהדות.

לפי היהדות אני גוי. כי אמא שלי גויה. אני לא רוצה להתגייר, טוב לי איך שאני. יסמין תסתדר בלעדי.

ואמיר? צביטת כאב עוברת בלב שלו, המעיים שלו מתכווצות בחרדה. אמיר, אני רוצה אותו.

"אבא", חמדן לוחש לרוח החמה. הוא למעלה, על ההר. צופה על כל הבתים של פקיעין, על הרחובות. האנשים. "עכשיו אני מבין טוב יותר למה לא רצית בן גוי. זה סתם כאב ראש. בשביל מה צריך את המטרד הזה?"

אבל המטרד הזה, הוא אני. ומשום מה הכינוי לא נעים לי. הוא מתיישב, מסכל רגליים.

ג'מה נחמדה. היא באמת יכולה להיות אישה טובה,. בטח אם יסמין לא תהיה בסביבה. אבל אני באמת מוכן לוותר על יסמין? לא, אני יודע שלא.

לפעמים אין ברירה. וזה לא שאני צדיק תמים. לא בגלל שאני לא רוצה לכבול אותה, לא כי לא שווה לי אישה כבויה, או כי זורם בי קצת דם יהודי בעורקים.

זה עבד. בגללו.

וכמה שאני לא אוהב את הבן אדם הזה. את הנוכלות, הרמאות, סידור הלוח על פי מראה העיניים שמתאים לו בלבד. הפעם, אני מסכים איתו.

יסמין, היא בחירה גרועה.

***

"אורי", רייצ'ל נכנסת לחדר, בוחנת את הרצפה המעוטרת בכתמי קיא. מתחילה לנקות. "מה קרה לך?"

"אמא", הוא מוחה. מעדיף לדלג על השאלה המתקילה. "אני ילד גדול, תני לי לעשות את זה".

היא מבזיקה לעברו חיוך, "אני רוצה לעזור לבן שלי, מותר? במיוחד, שאתה לא מרגיש טוב. ואני לא אוהבת כשאתה משחק את עצמך גיבור, כל יכול".

אורי מתיישב על המיטה בזהירות, עצוב. "כן, את צודקת, אמא. אני עובד על זה".

רייצ'ל מרימה מבט מקווה מהרצפה, "כן?"

"מה זה הזיק הלא ברור בעיניים שלך?"

"זיק מקווה".

"כל כך מפחיד אותך שאני יודע לעשות הצגות שאני בסדר גם כשאני לא?"

"מאוד".

"למה?" אורי שואל בשקט. "ירשתי את התכונה הזו מאבא?"

"אתה חד קליטה".

אורי מנגב את הפנים במגבונים רעננים, נשען על הכרית בחולשה. "אני מבין שאבא הסתבך עם תכונת האופי הזו".

"בדיוק. בהתחלה חשבתי שהוא מת, בתאונה. מסתבר שחוסיין רצח אותו".

"סליחה".

"סליחה על מה, ילד?"

אורי עוצם עיניים, מרגיש את הכבדות מתפשטת בו, הוא ממהר לפתוח. "שלא סיפרתי לך. אני לא יודע הכל. אבל קצת יותר מהידע שיש לך, אני כן. לא רציתי לזעזע את העולם שלך. את ה-".

רייצ'ל משעינה את המגב על הקיר. "אני אמא שלך. ממתי ילד שומר על העולם של אמא שלו?"

"את האמת?"

"ורק אותה".

"זה יכול להישמע כחוצפה".

"אז תשמיע את הדברים שלך בצורה שלא תשמע כמו שאתה לא רוצה שהם ישמעו".

אורי בולע אנחה. "את עדינה. תמיד היה נראה לי שאם אני נוגע בך, נגיעה קטנה, הכל נשבר. אולי בגלל מה שעברת, אולי בגלל מה שאני לא יודע שעברת. פחדתי לגעת בנקודות כואבות".

"רגיש שכמוך". היא מתיישבת, לידו. על המיטה. "עברתי הרבה, נכון. אבל החוץ לא אומר כמעט כלום על הפנים. וכמו שאתה יודע לשחק מעולה. גם אני יודעת, רק לכיוון ההפוך. למדתי את זה מאבא".

"את מציגה?"

"לא, אני לומדת את החיים".

"אף פעם לא ראיתי אותך באור כזה".

"זה היה אמור לא להישמע כחוצפה?" היא מחייכת לעברו, שוב.

אורי מחזיר לה חיוך, קצת מבויש. "כן. זה, פשוט נפלט ממני. מצטער. אני באמת משתדל".

"אני בטוחה. לך אורי, אני מאמינה שיוני מחכה לביקור שלך. שי מוכן להקפיץ אותך. תעשה את זה?"

"אני לא יודע איך יוני יגיב. אני, הרגתי את אח שלו. גם אם בעקיפין".

"תסתכל עלי".

אורי ממקד בה עיני דבש רועדות, כהות מכאב. אף פעם לא שיתפתי את אמא, תמיד חששתי לפגוע בה, בטעות. אבל יש לה הרבה מה לתת, באמת. ולמה אני רואה את זה רק עכשיו?

"יש בורא לעולם, אורי. לא אתה הרגת את שמשי. אם לא בבית הכנסת בפקיעין, ולא לידך. שמשי היה מת בדרך אחרת, הזמן שלו הגיע. ואנחנו, לא מבינים בחשבונות שמיים".

"אני יודע".

"לא", היא מרימה כף יד. מעבירה עליו רפרוף עדיין, אוהב. "אל תדע, תאמין". ולראשונה אורי מסתכל במבט מעמיק על היד של רייצ'ל, מזדעזע. "אמא, מה זה?"

היא משפילה ראש אל הצלקת הארוכה, מחייכת חיוך קטן. "מגהץ רותח, מזכרת מהדוד הערבי שלך".

אורי מתנשם. "אמא, מבין שנינו, את הגיבורה. האמיתית".

***

יש דברים שעיניים אנושיות לא יכולות לראות. יש שטחים מתים, שרק אם תצא מעצמך, תביט דרך אחרים, תבין שהעולם הוא לא רק אתה והוא. לא שחור לבן. טוב ורע הם מושגים גמישים. בין כן ללא יש אפור, והוא מלא בצבע. אהבה, היא דבר אינדיבידואלי, ובחירה, היא חופשית.

תחליט. הכדור בידיים שלך.

© כל הזכויות שמורות