אחרי הגלים

אני פה בים. לבד. ברחתי. שוב.
אני תמיד תוהה איך אני מגיעה למצב הזה שוב ושוב.
אני בת 19 ומודה בגדול שהעולם גדול עליי. ניסיתי באמת שניסיתי להיות כמו כולן. ניסיתי לעבוד. ללמוד. להשפיע. גם הצלחתי אבל מבחוץ.

בפנים אני עדיין חלולה לגמרי. כאילו איבדתי חלק בלב. ואולי הוא מעולם לא היה שלם וזו סתם אשליה.
אני כל הזמן נזכרת בתקופה הזו שהרגישה לי כל כך קצרה והשפיעה עליי כך, שעד היום אני לא מצליחה לתקן את שנשבר.

ניסיתי דבק. ניסיתי לקבע את החלקים השבורים שבי ולרגע הם יושבים כל יפה ביחד מסתדרים בהרמוניה מדהימה. מצמצתי לרגע והכל שוב נפל כמו מגדל קלפים ברוח.
אני מנסה לאתר את מקור הבעיה, מתי התחילה המהומה?

אני חושבת שהניצנים פרחו אי שם לפני 4 שנים. הייתי ילדה שמחה ויותר מזה. אני מתגעגעת לרגעים האלה שסתם היה לי מרוח חיוך ענק על הפנים. חיוך אמיתי וכנה. שלא ידעתי להסביר למה הוא תמיד עליי. היום החיוך הוא אותו חיוך רק עם שינוי קטן הוא מסכה. מסכה שמגנה עליי מפני כולם והכל.
שכולם מצפים ממך למדנו מסוים ואת מצדיעה כל פעם מחדש, זה הרבה יותר ממתיש- זה כואב. כמו סכין שיפה ישר ללב.
למה אתם לא רואים אותי? אני פה. ואני צועקת.

ולא לא עוזרים לי כל ה"את בסדר?" האלה ולא כל ה"אם את צריכה משהו אני פה בשבילך…". לא צריכה כלום ושום דבר. רק תפסיקו. תפסיקו לצפות ממני, לבקש ולדרוש. תפסיקו להחליט עבורי מי אני ומה האופי שלי. אז מה אם בעבר הייתי אחרת. אני זו אני. ומה שאני צריכה זה רק שיסתכלו לי בעיניים ויגידו לי בכנות- כלום. פשוט כלום. חבקו אותי כאילו אני הכי הכי.

הכי טפשה, הכי רגישה, הכי בכיינית שיש. אני אולי לא יודעת מי אני עדיין אבל אני מבטיחה לחפש, אני אהפוך כל אבן כדי למצוא את זה, מבטיחה להמשיך כי אחרי הכל אני אומנם כלום. אבל אני הכי הרבה.