אז למה באמת?

אנא נסיב מלכא!

לפרק הקודם

סופשבוע טוב!
ב"ה בפרשת ויקרא התחלנו ספר חדש – ליקוטי תורה.
כתוב שאת המאמרים בליקוטי תורה ברר אדמו"ר הצמח צדק (נכדו של האדמו"ר הזקן והרבי השלישי של חב"ד) מתוך 5000 מאמרים!
רק לחשוב כמה מאמרים אדמו"ר הזקן אמר. ומה החשיבה הגדולה של כל מאמר בספר – שבזכותו הוא נדפס שם…

אבל למרות כל מה שאמרתי עד עכשיו, אנחנו… לא נלמד עכשיו מליקוטי תורה;)
בעז"ה בשבוע הבא, י"א ניסן, יהיה יום ההולדת ה120 של הרבי.
לפני 40 שנה, הרבי אמר מאמר על הנשיא שאומרים בי"א ניסן – "ביום עשתי עשר יום נשיא לבני אשר". את המאמר הזה נהוג ללמוד כל שנה לקראת יום ההולדת של הרבי, ולכן אני אחרוג הפעם מהמסגרת הקבועה של הבלוג שלנו… המאמר הזה הוא מאמר מיוחד מאוד שכל שנה מחדש – מחדש לי משהו.

נתחיל!
אני אדלג על ההתחלה ואקפוץ ישר למשל הראשון שהרבי מביא, משל שנאמר על הפסוק "חלקי הוי' אמרה נפשי" – הנשמה שלי בוחרת בקב"ה.
רגע. הנשמה שלי בוחרת בקב"ה? הרי בחירה קיימת רק בין שני דברים זהים, או בין שני דברים שהם שווים במעלות ובחסרונות. אם יש מולי שני תפוחים, באמת יש פה שאלה של בחירה. אבל אם יש לי תפוח ושוקולד, ברור שבאחד מהם יש מעלה על השני, ובגלל זה השכל בעצם אומר לי מה לקחת. אני אבחר את מה שאני אוהבת. אין פה בחירה אמיתית! אחד הדברים יותר שווה, אז אני לוקחת אותו.
אז איזה בחירה היתה לנשמה שלי? הקב"ה מול פסל שמישהו עשה לפני שתי דקות?! ברור שהקב"ה הרבה יותר 'שווה'. אין פה מקום לבחירה!
השכל מכריח כביכול לבחור בקב"ה.
ועל זה בא המשל – להסביר לנו את העניין הזה.

משל למלך אחד שבא לעיר גדולה ואיתו כמה שרים מסוגים שונים – דוכסין, איפרכין, ואיסטרטלוטין.
אמר אחד האנשים: אנא נסיב דוכסין לגבי. אני רוצה לתפוס קשרים עם הדוכסין. הוא שר גדול, יש לו השפעה, שווה לי להיות מיודד איתו שיעזור לי.
אמר איש אחר: אנא נסיב איפרכין לגבי. אני רוצה לתפוס קשרים דווקא עם האיפרכין.
וכך כל אחד מהאנשים חשב עם איזה שר הכי שווה לו להיות מיודד.
היה שם פיקח אחד שאמר: אנא נסיב מלכא. אני רוצה את המלך! כי כל השרים מתחלפים, אבל המלך לא מתחלף לעולם.
כך עובדי הכוכבים והמזלות – מהם עובדים לחמה, מהם עובדים ללבנה, עובדים כל מני סוגים של שרים. אבל עם ישראל אינו עובד אלא לקב"ה. וכך מסביר המשל את הפסוק "חלקי הוי' אמרה נפשי".
אבל גם על המשל הזה, הרבי שואל כמה שאלות חזקות.
הרי כולם יודעים – אפילו תינוק קטן יודע – שהמלך הרבה יותר גדול מהשרים. ומה צריך להיות פיקח מיוחד כדי לבחור במלך?
ועוד דבר. מה זה הטעם המוזר הזה שכל השרים מתחלפים ורק המלך לא? נניח שיש כמה שרים שהמלך אוהב מאוד ואומר להם "אתם – לא תתחלפו בחיים". גם במקרה כזה, המלך יותר גבוה מהשרים!
היה אפשר להגיד שבוחרים במלך כי הוא מינה את השרים, או נימוק אחר…
אז מה ההסבר?
בואו נסתכל על עובדי הכוכבים והמזלות. למה בכלל אנשים התחילו לעבוד אלוקים אחרים. הרי אדם הראשון ידע מיהו הקב"ה ועבד רק אותו… אז למה הצאצאים שלו פתאום הלכו לעבוד דברים אחרים?
עובדי הכוכבים והמזלות חשבו שהשמש, הירח, הכוכבים והמזלות – הם כמו שרים של הקב"ה. הקב"ה כביכול מינה את השמש להיות שר היום, את הירח להיות שר הלילה, ועובדי הכוכבים והמזלות חשבו שהשמש והירח עצמם יכולים להחליט על מזג האוויר, על אורך היום וכד'.
כמו למשל מלצרים בחתונה – אמנם הם לא הכינו את האוכל, אבל אנחנו אומרות להם תודה, נכון? כי תכלס הם אלה שנותנים לנו שירות. אז אותו דבר – השמש והירח וכל השאר הם אלה שנותנים לנו את השפע. אז בוא נגיד להם תודה! נשתחווה להם. נקריב להם מנחות. נשמע דווקא צודק, נכון?

אז זהו, שלא. מה שכחנו? מי בעל הבית האמיתי של העולם? הקב"ה!
לנו זה אולי נראה כאילו הכוכבים והמזלות הם כמו מלצרים בחתונה. אבל בגלל שלמדנו קצת חסידות אנחנו יודעות שמול עצמותו יתברך – הכל מתבטל ממש! שום דבר לא נחשב אצל הקב"ה. הכוכבים והמזלות הם לא כמו מלצרים – אלא יותר כמו גרזן ביד החוצב, או מיקרופון ביד הנואם.
אף אחד לא יגיד תודה לגרזן שחצב את העץ כל כך יפה. אף אחד לא ילך בסיום ההרצאה למיקרופון, ילטף אותו ויאמר "תודה על ההרצאה הנפלאה". למה? כי הגרזן בטל למי שחוצב בו. הגרזן הוא רק כלי. בלי הנואם, המקרופון היה כלום. הוא בטל לחלוטין למי שמדבר אליו.
וכדי להבין את זה, כדי לראות את העניינים כמו שהם בפנימיות שלהם – שלכוכבים ולמזלות אין יכולת לתת שפע מצד עצמם, אלא הם בטלים לגמרי לקב"ה – בשביל זה היה צריך פיקחות מיוחדת.

זה בעצם ענה לנו לשאלה הראשונה – למה צריך להיות פיקח כדי לבחור במלך. אבל השאלה השניה נשארה – למה הפיקח נותן סיבה מוזרה כזאת של "כולם מתחלפים ורק המלך לא"?

וכאן הרבי עוזב בעצם את הכוכבים והמזלות הגשמיים. כאן אנחנו נכנסות לעבודה זרה בפנימיות שלה – כוחות הטומאה.

כוחות הטומאה קיימים בדיוק כמו שכוחות הקדושה קיימים.
כמו שאם אני עושה מצווה אני מקבלת חיות מכוחות הקדושה, כך אם אני עושה עבירה אני מקבלת חיות מכוחות הטומאה. למעשה, אני אפילו לא צריכה לעשות עבירה. גם אם אני לא עושה כלום – אני מקבלת שפע מכוחות הטומאה.

לכוחות הקדושה יש כללים: מי שעובד קשה, מקבל. וכל אחד מקבל לפי ערך העבודה שלו. עשיתי כך וכך, אני אקבל כך וכך. עשיתי יותר – אני אקבל יותר. בדרך הרגילה – אי אפשר לקבל חיות מכוחות הקדושה אם לא עבדת על זה. [האור שמקבלים מכוחות הקדושה בדרך הזו נקרא אור ממלא. שבוע שעבר הסברנו שבעבודה למעלה מטעם ודעת הקב"ה ממשיך לנו את האור הסובב בתוך אור הממלא. אבל בעבודה רגילה – השפע שמקבלים מכוחות הקדושה הוא אכן במדידה לפי העבודה].
כוחות הטומאה זה כמעט בדיוק להפך. לא אכפת להם מי מקבל מהם. ולא צריך לעשות שום דבר בשביל זה. יוצא שבשביל לקבל מהקדושה צריך לעבוד קשה. להתבטל. לקיים תורה ומצוות.
ובשביל לקבל מכוחות הטומאה? – אני יכולה להמשיך להתרווח על הספה, ללקק את הגלידה ולקרוא ספר נחמד, ואני אקבל. טאדאם.

זה בדיוק מה שהגויים אומרים.
למה לעבוד קשה? אני אעשה מה שאני רוצה ואקבל שפע מהשרים – מכוחות הטומאה. אם אני רוצה לעבוד את המלך אני צריך לעבוד על זה קשה, להתייגע, לבטל את עצמי… לא צריך! אני אעבוד את השרים שזה הרבה יותר קל, וגם אקבל שפע בחינם. נחמד!
אבל היהודי רוצה לעבוד את המלך. רוצה להתבטל, לעבוד קשה, אפילו אם כתוצאה מכל זה הוא יקבל הרבה פחות מהגוי.
ופה אני רוצה לשאול אתכן. למה. למה? למה לבחור במלך? למה לא לעשות כלום ולקבל הרבה? למה היהודי הוא הפיקח בסיפור?

וכאן נכנסת המשמעות האמיתית של הבחירה בקב"ה – של "חלקי הוי' אמרה נפשי". ונכנסת גם התשובה לשאלה על הנימוק של התחלפות השרים.
היהודי בוחר באמת.
איך יודעים מה האמת? – יש כלל: כל דבר שהוא נצחי הוא אמיתי. אם סוכר זה טוב, אבל רק במידה – זה אומר שזה לא לגמרי אמיתי. כי כשסוכר לא במידה הוא לא טוב. זאת אומרת שזה שקר שסוכר הוא טוב. זה לא תמיד נכון.
אבל להגיד שאחד ועוד אחד שווה שתיים – זה אמת. כי לא משנה לאיזה אטמוספירה אני אלך, זה עדיין יהיה נכון. זה נכון בכל מקום, בכל זמן ובכל תנאי. כשמשהו הוא נצחי – יודעים שהוא אמיתי.
ופה מתגלה היהודי הפיקח. הוא שואל את עצמו: מה אמיתי? מה לא מתחלף?
הקב"ה ברא את העולם הזה. הוא ברא גם את כוחות הקדושה – וגם את כוחות הטומאה. גם יהודים וגם גויים. אבל מה המטרה של כל זה? למה הוא ברא את הטומאה על כל הפיתויים שלה?
אהה… הקב"ה בעצם ברא את הרע – כדי שנבחר בטוב. הוא ברא לנו יצר הרע כדי שנילחם בו – ונצח. "החיים והמוות נתתי לפנייך הברכה והקללה – ובחרת בחיים" – הקב"ה נותן לנו שתי דרכים, כדי שנבחר ללכת בדרך הטובה!
וכשתבוא הגאולה – "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ". לא תהיה טומאה! הטומאה תיעלם ותישאר רק הקדושה!
מה זה אומר – זה אומר שהטומאה לא תהיה כאן לתמיד. הטומאה נכונה רק בזמן מסויים. היא לא נצחית. היא לא אמיתית.
מה אמיתי פה? צד הקדושה. וכשתבוא הגאולה – נקבל שכר על כל העבודה שלנו, שכר שהוא לא בערך בכלל – לא בערך למה שאנחנו מקבלים עכשיו וגם לא בערך למה שהגויים מקבלים עכשיו. ברגע שכוחות הטומאה ייעלמו, כל השפע שהם השפיעו לגויים עד עכשיו – יעבור אלינו! יעבור אלינו בדרך של קדושה וטהרה! הקב"ה שומר לנו את השכר האמיתי לעתיד לבוא.
לכן הפיקח אומר "אני עובד את המלך כי הוא לא מתחלף". כי היהודי רוצה לעבוד את האמת.

שבת שלום ומבורך!

[אבל רגע. מה עם הבחירה? יוצא שהיהודי פשוט עושה שיקולים לטווח ארוך והגוי לטווח קצר. עדיין אי אפשר להשוות בין השכר שנקבל לעתיד לבוא לשכר עכשיו…
את התשובה אפשר למצוא בהמשך המאמר בקישור פה למטה;) ואם תבקשו יפה, אני אשתדל להסביר את העניין הזה בתגובות במוצאי שבת]

מקורות:
מאמר ד"ה "ביום עשתי עשר". זה מאמר ארוך, אבל הוא כתוב בלשון בהירה ומובנת. אני ממליצה ממש בחום! ועוד יותר בחום – ללמוד עם חברותא:)

קישור למאמר