ברקים בגשם
אני מתיישבת על המחשב כדי לחולל את הפוסט הזה ביום הכי חשוך וקודר שחוויתי בתקופה
האחרונה. לזה קוראים אירוניה במיטבה…
אחרי הפירוק המסיבי והבכי הארוך, הגיעה המסקנה (והיא לא באה לבד. לפעמים טוב לקבל סטירה קטנה.) שמכאן אני אקום רק בכוחות עצמי, ואיך בדיוק אני עושה את זה, וחיי לאן, וכיוצא בזה.
.
לבסוף, החלטתי לכתוב בתור תרפיה וניצול זמן של ההתאוששות הנדרשת- שבמהלכה תכל'ס אני לא עושה כלום. ואולי אני מקווה שזה שאני כותבת לכן את כל הקלישאות הנכונות האלה כמו איזו מטיפה, תגרום לכך שהן יחלחלו בי קצת. לפני הכל אני אחת ממכן. ילדה קטנה מתמודדת.
.
אז ב"ה שנתן לנו שכל לזהות מתי זה סתם רעב ועייפות, הורמונים, חולשה פיזית או טריגר מסוים אחר שקדם למצב הרוח הרע. וכלל ראשון הוא- למיין, לאבחן, לזהות. טיפהל'ה מודעות עצמית.
.
כן, אני הולכת לכתוב על התחושה הרטובה והקרה שמתפשטת בנו מדי פעם, ודווקא בגלל שהשם של הפוסט הוא אור- אני אנסה להסביר איך אפשר להכניס את הנ"ל גם למקומות הכי צרים ואפלים.
.
אם את לא מתמודדת עם קושי עמוק וממושך- את יכולה לדלג על הפסקה הבאה:
הי לכם, אנשי הכאב. אנחנו כאן בשיתוף מיוחד, של שורד החיים הידוע 'תהום דמעתי'. הכינו נא טישו בכמות מספקת והתעטפו בצעיפים שחורים, רצוי עם ברדס שמוט על הפנים. אה, ומסיכה. מי יוצא מהבית בלעדיה? מי שמעז להראות את פניו היפות מוזמן לצאת מכאן לעולם הנורמליים והשמחים.
.
טוב נו.. עד כאן ציניותי אפשרה לי לקשקש, השורה התחתונה- כאב זה דבר שיכול להיות ממכר מאוד. אתן לא צריכות שאני אגיד לכן את זה, נכון? ומי שמתמודדת בגבורה, מתמודדת גם עם הניסיון הקורץ והמאפשר כל כך, של לצלול לכאב עמוק וחד. כזה שצורב בבשר החי. או שלא מרגיש. (שתי האפשרויות לא טובות במיוחד.)
.
איך מעצימים קושי?
חוזרים בראש על המנטרה של "אין לי כוחות. אני לא מסוגלת. לא רוצה לקום בבוקר." וכן הלאה.
אני אומרת, כדאי להשאיר את המילים האלה למצבים קיצוניים- ורק כחלק משיתוף. כדי שהאדם השני יבין עד כמה קשה לך, אם אין אפשרות אחרת. אלו משפטים מסוכנים.. הם זורעים לך בתת מודע קוצים רעים של דיכאון, היפך השמחת חיים המתוקה שטמונה בך ורוצה מאוד לפרוץ החוצה.
.
כדאי ורצוי לדבר את מה שעובר עלינו, לעצמינו או למישהו אחר. אבל. בבקשה, תעשו טובה ותשתדלו לא להגזים. זה כיף וזה בא באוטומט, אני יודעת. וזה מגניב להיות שונה, כזה שמתמודד עם דברים, לא כשאר פשוטי העם. אבל הכי קשה לרדת מעץ ששתלת למטרה הזו, ולכן זה הכי מתגמל.
.
אחרי שהרגש הרע יוצא, רק אז יכול להיכנס רגש טוב. וצריך להיכנס! אסור להשאיר ליצורים
האפלים בעלי הברדסים השחורים יותר מדי מקום בלב הקטן שלך, אם הם רוצים להשתכן בו זו עצת היצר הרע. הבוס המכשף שלהם.
.
הלב שלך רוצה לחייך, לשמור על הגוף, ללמוד חסידות שמחיה את הנפש. תני לו לומר לך מה את רוצה לעשות עכשיו, מה יעשה לך טוב. את רק תרוויחי מזה. ככה חיים באמת, ככה קשורים לרבי שהוא עצמות ומהות. אי אפשר אחרת, לקבל כוחות מהטומאה. את צריכה לשאוף גבוה, לחיים מלאים ויפים. כי לא מגיע לך לסבול. תנסי את זה. ואגב שגם לימודים יכולים להיות מספקים, (פשוט כי מכורח המציאות אנחנו חייבות לבצע מטלות מסוג זה). ועזרה בבית זה בכלל כיף אמיתי ומצוותי.
.
האתהפכא בהרגשה לא יכולה ולא צריכה להיות בבת אחת, אלא אם כן המצב רוח שלך באמת לא היה מוצדק. תתחילי מדברים קטנים, פיציים. תילחמי באצבעות שלך שרוצות לכתוב עוד שיר פריקה (אזהרה! אין במילים אלו משום המלצה לשמירה בפנים עד כדי מחנק. מדובר על *עוד*, ועוד, ועוד ברמה שזה כבר לא עושה טוב ולא מוציא אלא מעמיס, ולא משחרר.) ותנסי לעשות להן קצת התעמלות, שיזכרו כמה אוהבים אותך. וכמה את מדהימה וכמה תכונות מאלפות יש בך. כן, זה נשמע פתטי ממש. אבל מסתבר שמה שהכי קיטשי הוא הכי מתוק, בסופו של דבר. אל תגידו שזה לא נכון.
.
גבורה אמיתית זה להילחם, להיאבק כדי להוציא חיוך אחד זוהר. מכל הלב שרוצה להרגיש טוב. ניסית פעם? תנסי שוב. ושוב! אל תוותרי, האור מתחיל מתוכך. את נותנת לעצמך להאמין בזה?
.
ה' רוצה שנראה את הטוב שלו כגלוי. שנעבוד כדי להרגיש, להרגיש את הטוב שהוא ממטיר
עלינו. שנדע שהגאולה כבר כאן, והיא בתוכנו, והיציאה מן המצר אל המרחב תלויה בנו.
שנחפש בנרות וגם נמצא את האור הקטנטן שיש לנו בבוקר, או בלילה, או בכל מצב בחיים- בין
שקיעה ובין זריחה. על ניסים שבכל יום.. להודות ולהלל, להגיד תודה בפה. זה מוסיף כל כך הרבה.
כמו כן, ואני שונאת שאומרים לי את זה, אבל אנשים אוהבים אנשים שמחים. זה הכי נכון ומעצבן שיש. ודווקא לכן זה עובד. אם קשה לך, תפרקי. תעדכני את אמא שאת בעומס רגשי, תגידי למורה שלא למדת למבחן כי היית עסוקה במשהו אחר שדרש את כולך. תספרי לחברה שהיה לך יום רע, תשתדלי לשתף.
. כשהסביבה תדע מה את מרגישה, יהיה להם הרבה יותר קל להכיל אותך- וגם לשמוח אתך
כשאת שמחה באמת. מה שנקרא, הפוך על הפוך.
.וכשמאיר לך היום, תעבירי הלאה את הפנים היפות שלך עם החיוך. מובטחים חיוכים חוזרים.
נ.ב. בשקט אלחש תזכורת, שגם כשלך טוב, תמיד תהיה (סטטיסטית;) מישהי אחרת בכיתה שלך שקשה לה עכשיו. אולי תתענייני בה כמו שהיית רוצה שיפנו אלייך? היא תהיה לך אסירת תודה.
.
רצית פעם ללמוד להקשיב? לא, לא בשיעורים. להקשיב מכל הלב. אם כן, זה הזמן. כל תפנית
בכל תחום נוצרת מהחלטה מזערית אפילו. אבל החלטה שבאה מהנשמה, של הרצון האמיתי
שלך, שקיים בך תמיד.
וכמו פנסים מהבהבים של מכונית המאותת לפני פניה, כך גם הרגש לפעמים נדלק וכבה ומספר לנו שהשינוי מתקרב. ואם נצליח להזיז את ההגה לכיוון הנכון- פתאום נראה שהמסלול חלק וזורם לו, והעיקול המתפתל הוא נחלת העבר. אז מה אם לא הכל עובד והמכונית קצת ישנה. תזכרו שתמיד יש ירח תלוי בשמיים, ושמש גם, תלוי בתקופה. גם אם הם מאחורי המון עננים כבדים וכהים של חורף.
9 תגובות
אהבתי. וזהו.
ברקים בגשם.
אויש, קפצו לי האנטרים מדי פעם. מחילה. יודעת שזה מציק לפרפקציוניסטיות..
וואו את כותבת מדהיםם
וחייבת לציין שזה ממש ראוי להערכה שידעת לומר אתזה לעצמך ביום כזה קודר
ואם זה מה שיום קודר מוציא ממך אז מה יצא ממך ביום מואר❤
?
וואווו
דבר ראשון – אהבתי ממש, אבל ממש, את הכתיבה!!!
אהבתי את הזרימה, החוש הומור והקלילות החמודה שלך:)
את נשמעת ילדה עם מלא חוכמת חיים, ותודה שאת משתפת אותנו בקצת מהתובנות שלך, זה חשוב לכולנו לקרוא את זה לפעמים:)
את צודקת, וזה פוסט מהמם!
כיף למצוא גם פוסטים כאלה באתר, מדי פעם ?
(רק מוסיפה – לפעמים יש מצבים שדווקא בורחים מהכאב, יותר מדי, וגם אז לא ניתן להרגיש שמחה. לפעמים כן חייבים לתת לעצמנו להיות רגע בכאב, להתרכז בו לשניה ורק אח"כ להמשיך הלאה…
אני יודעת שהתכוונת למצבים אחרים, אבל הרגשתי צורך לבוא ולהוסיף :))
אלופה את!
ותודה על התובנות והשיתוף ❤
וואו. מרגישה שכל מילה תמעיט מערך הפוסט הזה..
את מדהימה, ותודה רבה שחשבת גם עלינו. כתבת בצורה כלכך קולחת וכייפית לקריאה. ממש קל לקבל מכזה פוסט כנה..
תודה:)
ו.. תעדכני מה איתך עכשיו;)
מה שלומך?
מצטרפת…
גאה בך כל כך…
וזה הפתרון המנטלי החשוב ביותר…
אח"כ, במעשי? פשוט לעשות, לעשות, זה נותן הרבה שמחה וסיפוק – כמו שכתבת…
את חכמה כ"כ, באמת נדירה…
הזכרת לי את עצמי בהרבה פסקאות וסקרנת אותי להבין איזה בנ"א דומה לי כ"כ… (:
וגם אני מסוקרנת מאד מי את -Glass heart – בטוחה שאת מעלה לנו פוסטים שונים בשם אחר פה באתר….
תודה Glass heart, נהנתי כל כך…
מקווה שאת כבר מסתכלת לאחור ומודה להשם וטופחת לעצמך על השכם ואומרת: וואו, את כל זה עברתי??, ועברתי למקום טוב, נכון, ושמח יותר?? אני גאה בי כ"כ…
הפוסט הזה.. מדהים פשוט, גלאס-הארט.
ואני גאה בך, פשוט.
כמה לא פשוט שזה.
את מהממת.
וכמה שאנחנו צריכים שמישהו ילחש לנו את מה שכתבת כאן, בפוסט הזה, שוב ושוב ושוב – עד שהוא באמת יופנם אצלנו. ובאמת נדע להתנהג לפי מה שכתוב בו.
קלישאות-קלישאות, אבל נכונות.
אוף, כל מילה רק ממעיטה מהיופי של הפוסט הזה כשהיא מנסה להגדיר אותו במילים, ואת כמה שהוא.. מדהים.
אז.. אהבתי ממש, ממש ממש. גלאס-הארט.
ונקודה, וזהו.
.
כשהתחלתי לי לקרוא את הפוסט הבנתי בדיוק מה הולך להיות בו..
וידעתי שאני אזדהה, מאוד. בעצמי התכוונתי לכתוב פוסט כמעט כזה.
ובכל זאת, פחדתי להתחיל לקרוא. שהכל יתחיל לצוף ולעלות.. פחדתי לגעת בזה, אחרי שנכנסתי לעשייה מבורכת כזו, שלמרות ובזכות המעמסה שהיא.. הנה אני עומדת על הרגליים. וגם כשאני נופלת אל תוך עצמי.. למדתי איך להכיל את המקום הזה, להבין את עצמי, לסדר את הרגשות הכואבים האלו.. ואז לקום, ולזרוח, להאיר את החיים שלי.
זה היה קצת מציף.. אבל אני בסדר. אז תודה לך, הרגשתי שכמעט אני כתבתי את זה.
Your heart is truly glass, Sparkling glass.