אורות קטנים

למרות שזה אישי, שולחת דווקא כאן, ודווקא ככה, ודווקא בשם השם. במחשבה שזה יכול להיות לתועלת. בעז"ה.
לא חשבתי שאני אכתוב פוסט כזה מתישהו, בטח לא היום.
סתם כי… המצב שלי בעניין הזה די סטטי, כבר הרבה שנים, אפילו רק הולך וגורע. או שלא, אני אף פעם לא אהיה בטוחה. מה שכן בטוח, הוא שאני מנסה לשנות את זה, וגם היא. אבל משהו שם לא עובד, אף פעם לא עבד.
אני פשוט אתחיל בלספר, את הקשר תבינו אחר כך לבד.
זה היה היום, לפני כמה שעות. ערב.
הרגשתי רע מאוד רגשית. משהו בתוכי הרגיש בודד, ורחוק.
בודד מכולם, רחוק מאלוקים. מאבא שלי. וזה רק הגביר את התחושה, אפילו שידעתי שזה לא נכון. כי יהודי לא יכול ולא רוצה להיות נפרד מאלוקות.

הלבד הזה, ביחד עם הגעגוע אליו, גרמו לי לבכות כמו שלא בכיתי הרבה מאוד זמן. כמו שלא הייתי מסוגלת לבכות.
התפרקתי אל תוך עצמי… וכמעט הכרחתי את עצמי להמשיך להתפרק.
כי הראש שלי בדרך כלל עובד כמו פוסט תובנות מהחיים. כל נקודה חייבת להיות השיא והעליה של המציאות. אחרת לא מגיעים אליה. אין מצב.
כבר בתוך הקושי אני ישר חושבת על היציאה ממנו, על המסר והאור ורק.. רק איך מתעלים מכאן הלאה. ועוזרים לאחרים להתעלות גם.
אבל כיום אני יודעת שלהתפרק זה תהליך בריא וחשוב, כדי לקום.
אבל להתפרק עד הסוף. אז התפרקתי.. כמה שהצלחתי. וזה היה… חשוב.

אחרי שנרגעתי מהבכי, שמתי לב שהטלפון שלי לא אצלי.
נתתי אותו לאחותי הקטנה מסתבר, טטית, נקרא לה שרה, חצי שעה לפני.
קמתי מיד, אפילו בלי לנגב את הדמעות, בידיעה שממילא אף אחד לא ישים לב אליהן, והלכתי לבקש ממנה את הטלפון. כמעט רצתי.
טלפון זה עסק די מעניין בסך הכל, ואישי. ומן הסתם, העדפתי שהוא ישאר אישי. לא סומכת על אחותי בעניין הזה. מנסיון.

לא יודעת אפילו איך לכתוב את זה אבל תכלס… היא שלחה אותי לחפש אותו בכל מיני מקומות בבית. תוך כדי… הפיוז שלי מתחיל לעלות. אבל אלו לא היו בדיוק עצבים אלא יותר כאב ממילא שנדבק לכל רגש שרק נותן לו מקום. בסופו של דבר. הטלפון היה אצלה. היא שיחקה בו, או קראה הודעות. מה שבטוח היא לא בדיוק התכוונה להחזיר לי אותו כל כך מהר.
לקחתי אותו ממנה ופשוט ברחתי לחדר, לא לפני שהספקתי לצעוק לה "אני שונאת אותך". נעלתי את הדלת ולא הסכמתי לענות לכל מה שהיא אמרה לי מעבר לדלת. אפילו לא הקשבתי.

התחלתי, פשוטו כמשמעו, לבכות את חיי.
אם עד עכשיו הרגשתי לבד, עכשיו הבנתי שאני לבד. באמת לבד.
אפילו האנשים הכי קרובים אלי נגדי, ולא איתי. המשפחה שלי.
תגידו שאני מפרשת סיטואציות בהגזמה, תגידו שלקחתי ריב בין אחיות מידי קשה… הכל נכון במידה מסוימת. אבל באותו הרגע – זה היה הקש ששבר את גב הגמל. או במקרה שלנו, את הגב הרוטט שלי, מבכי.
הרגשתי לבד בעולם.

אחרי כמה דקות, הטיפוס ה"חייב להיות בעליה" שלי, התעורר לחיים. והתחלתי לשיר לעצמי, בקול צרוד מבכי. שיר קצר שחיברתי יום לפני.
כשטיילתי על הים והגעתי למסקנה שיהיה לנו טוב באמת, כשנדע את אלוקים. סיפור שדורש פוסט בפני עצמו, אבל נעזוב אותו כרגע.
לאט לאט, עם השיר, התחלתי לחייך. הסתכלתי במראה וחייכתי לנערה החמודה שראיתי שם. באמת חמוד סך הכל. עיניים ירוקות, בורקות. לחיים אדמדמות, ו… פשוט אני. וקמתי משם. עברתי למחשב לתקתק כמה דברים.. להרגיש קצת פחות, לכמה רגעים. הייתי די בסדר.

עברו כמה דקות. אחותי ואחי דופקים בדלת. מבקשים שאצא למטבח.
לא רציתי. לקח להם כמה פעמים של "לא רוצה לבוא, תעזבו אותי", כדי להבין שזה לא יקרה היום. הם התייאשו בסוף, הלכו לישון. השעה כבר הייתה אחרי עשר.

אחרי כמעט חצי שעה אחותי הגדולה שלחה לי הודעה שאדליק את הדוד.
אז יצאתי, קפואה כמעט. והחלטתי שאם כבר אני בחוץ… הלכתי למטבח.
ומה שראיתי שם, גרם לי להתפרק בבכי בפעם השלישית לאותו היום.
על השולחן במטבח היו מונחים כוס תה עם קש וורוד, מרשמלואים מסודרים בצורת לב, ומכתב.
אעתיק לכאן, ברשותכן.
"למושיח?
סליחה שנגעתי לך בטלפון בלי רשות
לא אגע לך יותר משרה אחותך
שאוהבת אותך?"
על המכתב היו מצוירים המון לבבות בעיגול, ומודבקות הרבה מדבקות צבעוניות שיצרו פרצוף מחייך.
אולי המכתב נשמע פשוט. אולי הסיטואציה כולה נשמעת מנופחת.
אבל זה נגע בי. הבנתי שהיא שמעה את הבכי, וחשבה שהוא בגללה.
הבנתי שהיא השקיעה והכינה וכתבה וסידרה בשבילי.
כדי לשמח אותי.
הבנתי שהיא חשבה, עלי.
וזה משהו שלא ידעתי איך לעמוד בו. התרגשתי בצורה הכי כנה שיש.
ופשוט בכיתי. הרגשתי שיש לי אחות שאוהבת אותי, למרות הקשר המסובך שלנו. הרגשתי שיש לי מקום.

ועד כאן… זה מרגש ממש. אותי לפחות.
אבל קרה משהו לא פחות מרגש כמה דקות אחרי, מתלבטת אם הפוסט נהיה כבר ארוך ומרוח מידי, ולא לעניין. אחליט אחר כך.

כמה דקות אחרי אחי הקטן נכנס למטבח, עם אדום בעיניים ומבט עצוב.
שאל אם ראיתי את מה ששרה הכינה לי ויצא מהמטבח.
קראתי לו, ונתתי לו חיבוק. הכי חם ומלטף שיכולתי.
תוך כדי שאני לוחשת לו "אני פה, צדיק שלי".
כששחררתי אותו מהחיבוק, ראיתי שהוא בוכה.
שאלתי אותו מה קרה, ואם הוא רוצה לספר. והוא סיפר.
הוא סיפר שכאב לו לראות את האכזבה של אחותי. איך שהיא השקיעה ופשוט התעלמתי. לא באתי לראות. כאב לו לראות את הכאב שלה.
אז הוא בכה, הצדיק הזה. בכה כי למישהו אחר כואב.
לדעתי רק זה דורש פוסט נפרד. אמרתי לו שהוא לא צריך להצטער, כי ממש התרגשתי, ושמחתי. אמרתי לו שהוא לא צריך לכאוב את הכאב של אחרים… וזה שהוא כן כואב אותו, רק מראה כמה הוא רגיש ואיזה לב טוב יש לו. אני פשוט אצטט את עצמי
"יש לך לב זהב. תשמור עליו, טוב?". אחי הנהן בראשו, והלך לישון.

רק אני נשארתי שם, להתרגש. ולהרגיש מתוק בלב, ובפה. אפילו שהיו בתה ערמות של סוכר, ולמרשמלו היה טעם של סבון.
היה לי מתוק. מאוד מתוק.
כמה דקות אחר כך הלכתי למיטה שלה ונתתי לה חיבוק, ונשיקה.
אמרתי לה שהיא חמודה, ושהתרגשתי ממש. יותר מזה לא הייתי מסוגלת לומר.
אחד הדברים היפים שקרו כאן, הוא שהאהבה הייתה לי מתוקה.
אהבתי לאהוב.