שלא לשמה /63

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
יהודה חונה מול חנות רהיטים. אלכסנדר אמר לו לחכות מול החנות ואחד משלהם יבוא לקחת את הכסף ממנו. ברוך השם הם אספו את כל הכסף. יהודה מבחין במישהו שיוצא מהחנות. הוא פותח את החלון של הצד השני. האיש מתקרב אליו.

"יהודה?" הוא שואל במבטא גרמני כבד.

"כן".

"רוצה דלת חומה או כורסא לבנה?" הוא שואל. זה הסימן שאלכסנדר אמר לו לתת ליהודה, לוודא שזה הוא.

"דלת חומה". הוא עונה את התשובה נכונה ומעביר לאיש שבצידו את התיק. "יש שם את כל הסכום".

האיש לוקח את המזוודה.

"חכה כאן". הוא מתרחק מהרכב ונכנס לסמטה, סופר שם את כל הכסף. יש שם בדיוק מליון. הוא מסמן עם היד ליהודה שהוא יכול ללכת. יהודה נושף. הנה הסיפור נגמר. מתחשק לו לרקוד משמחה. הוא יתקשר לנפתלי ולדבורי, ולכל מי שהיה חלק בזה.

"נפתלי?" יהודה מחייג בטלפון, הוא מחובר לבלוטוס.

"נו, נתת?" נפתלי לחוץ, דבורי יושבת לצידו סוגרת את התהילים.

"ברוך השם! זהו גמרנו את הסיפור". יהודה מתרגש. הבטן שלו מאיימת להתפרץ מאושר. מרגיש איך הדמעות מרטיבות את הזקן שלו.

"ברוך השם!". נפתלי מרים את עניו אל השמיים. הוא מסתכל על דבורי היא נושמת לרווחה, דומעת מהתרגשות.

"אני בדרך, כבר מגיע. תתקשר להורים שלך, מגיע להם לדעת".

"לכולם. אנחנו מחכים לך". נפתלי מחייך.

"להתראות". יהודה מנתק, מרשה לעצמו לבכות ולהודות להשם על כל הניסים והליווי הצמוד בכל הדרך המעייפת הזאת. אין ספק הוא קיים ומלווה אותו כל רגע. הוא מסתכל על התמונה של הרבי שתלויה על שלט "עוד מעשה קטן והוא כאן" יהודה מחייך, את המעשה הקטן הוא כבר עשה.

האיש מחייג לאלכסנדר. "הוא נתן לי את הכסף. יש שם בדיוק מיליון". הוא אמור בגרמנית.

"פילן דאנק". אלכסנדר מחייך. ומנתק. הוא פורץ בצחוק בתגלגל, צרוד. כל החבורה אחריו. רעו מתקרב אליו.

"זהו? הכסף אצלנו?"

אלכסנדר צוחק מאושר "יא".

רעו צוחק. כולם צוחקים. חוץ מאחד, נחום.

"מה אתה עושה כזה פרצוף נחומק'ה?" אלכסנדר תופח לו על הגב. "אומרים ברוך שפטרנו". אלכסנדר נהנה. מעלה את העצבים של נחום בכוונה.

נחום כועס עליו. "למה נתתם לו ככה להשתחרר?" נחום מאדים מכעס רק מהמחשבה שעכשיו יהודה ימשיך בחייו ויחיה עם המשפחה שלו כרגיל בלי כאבי ראש. נחום נצבט. רק הוא ירקב כאן עם יתר החבורה. יהודה יחזור בתשובה והוא ייחשב לגוי אצל המשפחה שלו. "למה? למה? למה?"

"כי יהודה תמיד היה כזה ג'וד מעצבן. לא כמוך נחום. הוא לא וויתר ישר על המסורת והאמונה שלו. לא כמוך". אלכסנדר משועשע.

נחום מכווץ את השרירים שלו, העיניים שלו ממצמצות בקצב מהיר. הוא תמיד ידע שיהודה יותר טוב ממנו, מהרגע הראשון שהם נפגשו. הוא גם ידע שליהודה יש משפחה תומכת ושאוהבת אותו. נחום לא חשב שאחרי שיהודה יאלץ לספר לאשתו את האמת הם ימשיכו בחיים שלהם ולא יתגרשו. לא כמוהו. הידיים שלו נסגרות. רק הוא לא יחזור למשפחה שהוא כה אהב. לאשתו גולדי. למה יהודה הזה כזה יוצלח?? הוא מתעצבן.

"אתם פשוט פחדנים! פחדתם שהוא ילשין עליכם. אני גם רוצה לעזוב!" הוא צועק לאלכסנדר.

כולם משתתקים, אלכסנדר מתקרב אליו באיטיות.

"אין לך לאן. ההורים שלך החרימו אותך. אשתך כבר תמצא בעל חדש ואבא חדש לילדים שלך. הם ישכחו מי זה היה נחום", הוא מגלגל את לשונו בתיעוב. "וחוץ מזה אין לך אפילו פרוטה בשביל לשלם לנו דמי פרישה. אין לך משפחה אוהבת ותומכת כמו של יהודה". אלכסנדר נהנה להעלות את השנאה של נחום על יהודה.

נחום שותק, אלכסנדר צודק. אין לו לאן לחזור. "לא אכפת לי! אין לי מה לעשות אתכם. אני רוצה לעזוב, כמו יהודה".

"אתה לא יוצא לשום מקום". אלכסנדר מפנה את הגב שלו לנחום.

נחום נואש. "אני אלשין עליכם". רק לא להשאר כאן. הוא רוצה להיות כמו יהודה, חופשי. הוא רץ לדלת שג'ו הספיק כבר לנעול אותה. נחום דופק בדלת "אני רוצה לצאת! תפתחו לי!".

"נחום!!" אלכסנדר צורח, נחום משתתק מפחד. "אתה תשתוק הרגע! או שהוא אשתיק אותך". אלכסנדר מוציא מהכיס שלו את האקדח שלו.

"מפה אתה יוצא רק לכוון אחד". הוא צורח, מתיישב על הכסא שלו.

רעו מאחוריו. נהנה, כשהוא יגדל עוד קצת הוא ירצה להיות כמו בן דוד שלו.

נחום בוכה. השאר צוחקים עליו, צופים בהצגה בהנאה. נחום חושב עוד רגע. בכל מקרה החיים שיש לו הם לא חיים. בכל מקרה לא נשאר לו כלום. יהודה כבר לא כאן, אז כל טעם החיים שלו עזב יחד איתו. הוא תמיד קם בבוקר באנדרנלין להציק עוד יותר ליהודה, לסבך אותו, לפגוע, ולהפחיד. גולדי לא רוצה אותו בחזרה. גם הילדים שכחו ממנו. ההורים שלו ישבו עליו כבר שבעה, גם האחים שלו.

יהודה הייתה הנחמה היחידה שעוד נותרה בו. הוא מהסס עוד רגע ולוחש. "אני לא מפחד ממך".

אלכסנדר עושה כאילו שהוא לא שומע.

נחום ממשיך מגביה עוד קצת את קולו. "אתה סתם איזה גרמני משועמם. לא נמאס לך? אתה כבר אמור להיות בבית זקנים, גוסס. הרעמה שלך מעידה על הזקנות שלך אתה עוד איזה גרמני שהולך להיעלם מהעולם. א-ל-כ-ס-נ-דר". הוא אומר את השם לאט, מאיית כל אות.

"שתוק!" אלכסנדר מזנק מהכיסא שלו. הגזים היהודי הזה, איך הוא מעז לדבר עליו ככה ועוד לומר את השם שלו, הוא מכוון את האקדח. "אתה תעלם מכאן. נמאס לי ממך. נמאס לי מכל היהודים האלה!" הוא צורח, מסובב את האקדח. יורה על הקירות, מנפץ אגרטל.

נחום מחייך. לעצבן עוד קצת את אלכסנדר ואז הוא ירגיש את הירייה.

אלכסנדר יורה בדיוק על הראש של נחום.

נחום צונח, לא הספיק לומר "שמע ישראל" ווידוי.

כל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

דממת מוות. הגופה של נחום גוססת עוד קצת. ונרגעת. הראש מדמם.

"עוד יהודון פחות", הוא מסנן. "אחת אפס לנו!" הוא קורץ לרעו.

אבו מתקרב אל אלכסנדר. "נדווח שיש כאן מת, ונברח".

"כן נכון", אלכסנדר מסכים איתו. "בכל מקרה אין לנו כבר מה לעשות פה. נחזור לגרמניה ומשם נמשיך לפעול". הוא מסמן לג'ו לקחת כמה דברים. אבו מתקשר למשטרה ומודיע על מת. הם יוצאים מהאחוזה. רעו נכנס לרכב במהירות, מתניע אותו. אלכסנדר עולה מקדימה. ג'ו ואבו יושבים מאחורה.

הם שומעים את ניידת המשטרה.

"רעו! לקחת את הרכב שדרס את הילד! הם יעלו עלינו!!". ג'ו צועק עליו. אלכסנדר מסתכל על רעו בעניים קרות. אבו מסתובב המשטרה עוצרת מול האחוזה ונכנסת פנימה.

"אין זמן! המשטרה כבר תגלה אותנו. תסע יותר מהר!" הוא לחוץ.

רעו מגביר את המהירות. הם כולם שותקים.

אחרי דקה הם שומעים רעשים משונים.

ג'ו רועד.

"אלכסנדר!" הוא צועק.

אלכסנדר מפרקס. רעו מסתכל על בן דודו ביאוש.

"אי אפשר לעצור. אנחנו אמורים כבר להגיע למטוס!"

אבו מתקרב אל הבוס שלו, מנסה להעיר אותו ואז הוא מחוויר. "זה נראה לי דום לב!"

"מה?!" ג'ו ורעו מסתובבים אל אבו. ואז מסתכלים על אלכסנדר שעצר את הפרקוס. העיניים שלו עצומות. והוא לבן יותר מהרגיל.

"תפתחו את החלונות!", אבו צועק. "תנו לו אוויר!"

הם פותחים. אלכסנדר ממשיך בשתיקתו. רעו מניח את היד הרועדת שלו על החזה של אלכסנדר וביד השנייה ממשיך לנהוג.

"אין דופק!" הוא צורח מפחד.

הם שותקים.

דממת מוות.

"אי אפשר ככה לעצור. המשטרה כבר תמצא אותנו. אין ברירה תמשיך בנסיעה". אבו לוחש.

רעו ממשיך.

אלכסנדר מת.

אחת אפס לאלוקים.

© כל הזכויות שמורות