שלא לשמה /58

לוס אנג׳לס.

לפרק הקודם
לוס אנג׳לס.
שולמית מתקרבת אל טימי.

"יס מאי דיר, אני כאן". היא מתכופפת אליו.

הוא מתרחק.

שולמית מתכווצת, הוא מתרחק ממנה. אוי. הילד שלי מתרחק ממני. היא בוכה "טימי", כמה שהיא התגעגעה אליו. רק השם יודע כמה. היא שואלת דומעת "איך אתה מרגיש?"

טימי שותק. הוא בוהה באמא שלו. היא באמת כאן.

"איך אתה מרגיש?" היא מנסה שוב.

הוא ממשיך בשתיקתו.

שולמית שותקת גם.

ואז טימי מחליט לשאול "איפה ג'ני?"

שולמית מבינה שהיא לא מעניינת אותו. חלק בלב שלו כנראה נסגר עם הזמן, החלק שלה. "היא נשארה בבית של ההורים שלי, סבא וסבתא שלך".

טימי חוזר לשתיקתו. ואז הוא פורץ בבכי, אמא שלו גם.

"אמא… למ… למה ברחת?" הוא שואל. לילות שלמים הוא חיפש לכך תשובה. למה אמא עזבה את אבא ולקחה איתה את ג'ני. רק את ג'ני. ולמה היא לא לקחה אותו איתה? זה היה הכאב שלו כל התקופה הזאת.

שולמית ידעה שזה יגיע, במקום לענות היא ממשיכה לבכות. אבל היא לוקחת את עצמה בידיים והיא מצווה על הבכי שלה להעצר, למרבה הפלא הוא נענה. היא נושמת, מנסה להתקרב עוד קצת לטימי "אני הכי רציתי בעולם לקחת אותך איתי. אני מבטיחה לך. מצידי העדפתי שאני אשאר כאן ואתה וג'ני תברחו. ידעתי שקשה לכם להיות פה, ידעתי שאתם פחדתם בלילות. אני ידעתי. אבל שתיכם לא הייתם יודעים איך לברוח. ואז סבתא שלך הגיע, ואני לא ידעתי מה לעשות טימי אהוב שלי, הלב שלי תמיד נשאר איתך כאן. לא משנה כמה אמא הייתה רחוקה ממך, היא תמיד נשארה איתך. הייתי חייבת להציל אחד מכם, וג'ני הייתה קטנה", היא מסתכלת עליו, הפנים שלו רטובות, גם שלה "לא יכולתי להשאיר אותה לבד עם אבא שלך. אני סמכתי עלייך, אתה כזה בוגר, טימי, והבטחתי שאני אחזור אלייך כמה שיותר מהר". שולמית מנגבת את בדמעות שלה.

טימי מסתכל על אמא שלו, היא גם נראית מסכנה.

הוא רוצה להגיד לאמא שלו שגם הוא חשב עליה כל הזמן, והתגעגע נורא "את השארת אותי לבד!" הוא אומר שוב.

שולמית בוכה "נכון. אני אמא רעה טימי. אמא רעה! אבל תמיד הייתי איתך, חשבתי עלייך. לא היה לי לילה רגוע מבלי לבכות ולצעוק על עצמי שהשארתי אותך כאן לבד". היא מסתכלת על הוילה ואז שוב על טימי.

"אז למה לא חזרת לקחת אותי?"

"הנה, באתי. בוא אני אסביר לך משהו טימי, תראה אני ואבא כבר לא נגור ביחד. אני כבר לא נקראת האישה של אבא ואבא לא נקרא הבעל שלי. עכשיו אתה מחליט איפה אתה רוצה להמשיך לגור. עם אבא? או עם אמא". והיא רוצה גם להוסיף את ג'ני, אולי ככה יהיה לו יותר קל לבחור. אבל אסור לה. היא קבלה הוראה שלא לנסות לשכנע את הילד ולא להציע לו הצעות ולשחד אותו עם צעצועים. זה מה שהיא עושה.

טימי שותק, חושב ואז הוא עונה בלי קשר "את יודעת שאחרי שאת וג'ני ברחתם, אבא חזר וכעס נורא, הוא זרק את הכסאות על הקירות וסבתא לא הפסיקה להגיד עליך דברים רעים", הזכרון נותן לו בחילה, הוא בוכה "אבא… הוא הרביץ… לי…" הוא מנגב את הדמעות עם היד שלו.

שולמית בוכה יחד איתו, היא לא חשבה שככה סטיבן ישתולל ועוד ליד טימי. היא מחבקת אותו, טימי לא מתנגד.

הם נשארים ככה חבוקים אחד על כתפי השני.

סטיבן ממשיך לצפות על שולמית וטימי מלמעלה. הוא גם בוכה. הוא מרחם על שולמית ועל הילדים שלו. הוא פגע ביקרים לו ביותר. הלוואי ושולמית הייתה נותנת לו עוד הזדמנות והוא היה יכול להשתנות. אבל גם הוא כבר לא סומך על ההבטחות של עצמו.

"היהודים האלו תמיד היו רגישים כל כך. איכס". היא אומרת בבוז על שולמית ועל טימי.

סטיבן מסתובב אליה שולח לה מבט, היא שותקת.

"אני יורד אליהם". הוא עוזב אותה.

שולמית מרפה קצת מהחיבוק ומרחיקה קצת את טימי. מסתכלת לו בעיניים, שולחת לו את אותו מבט שהיא הייתה מסתכלת עליו באותם לילות מפחדים ושחורים. כשסטיבן היה חוזר שיכור, וצועק לה מלמטה. אותו מבט המכיל והשותף לצרה.

"סליחה". היא אומרת לטימי.

טימי מחייך "אני סולח". ומחבק בחזרה את אמא שלו.

"אז החלטת איפה אתה רוצה להיות?" היא חוששת מהתשובה.

"אני עדיין לא יודע. אני רוצה לחשוב על זה".

הלב של שולמית נופל לרצפה, בום! מתרסק, נשבר לאלפי חלקיקים שמתפזרים עם הרוח.

סטיבן מגיע, מניח את ידיו על כתפי בנו, שולמית מתרוממת, מנקה את המכנסיים שלה "החלטת איפה אתה רוצה להיות?" סטיבן שואל.

טימי מסתכל עליו ואז על אמא שלו "אני רוצה לחשוב על זה עוד קצת. עוד יומיים ואני אגיד, אוקי?"

"אין בעיה חמוד". סטיבן מלטף לו את הלחי, מסתכל על שולמית, היא מנגבת את הדמעות שלה "אני מצטער שולמית". הוא מתקדם יחד עם טימי לתוך הבית.

שולמית מבינה את הרמז היא יוצאת, לא יודעת לאיפה היא צועדת. היא מתרחקת עוד קצת מהבית ואז מתיישבת על המדרכה ופורצת בבכי, מסתירה את הפנים שלה בידיים.

טימי לא יודע.

אחרי כל מה שהוא עבר, ואחרי כל השיחה ביניהם. הוא החליט לא לדעת? היא ממשיכה לבכות.

מישהו עובר מאחוריה ונעצר.

מייקל מסתכל על האישה הצעירה שככה יושבת על המדרכה ובוכה. הוא לא יודע מה לעשות. האם מותר לו ככה לדבר עם אישה מהרחוב, אולי היא בכלל גויה, אבל הלב שלה יוצא אליה.

"סליחה, את בסדר?" הוא שואל אותה.

שולמית מרימה את העיניים שלה, מסתכלת על הבחור שעומד מעליה "לא". היא ממשיכה לבכות.

מייקל מסתכל לצדדים, מחפש איזו עזרה משמיים.

הוא מחליט לשבת לצידה על המדרכה, הבחורה לא הסתירה ממנו את האמת, היא לא מרגישה טוב. הוא לא יכול ככה להשאיר אותה. הוא מתיישב לצידה אבל מספיק רחוק "למה?" הוא שואל אותה.

שולמית מרימה עיניים מופתעות לעבר הקול הרך.

מייקל גם מופתע, יש לה תווי פנים יהודיות. מי יודע מה קרה לה?

שולמית מהססת אבל אז מתחילה לספר "אני באתי לפגוש את הילד שלי, התגרשתי השבוע עם בעלי לשעבר, גוי, ובאתי לשאול את הילד שלי איפה הוא מעדיף להשאר, הוא… הוא אמר… שהוא מעדיף לחשוב על זה עוד. הילד שלי לא מעוניין בי. הייתי בטוחה שהוא ירוץ אלי ויגיד שהוא מעדיף לגור איתי. אבל במקום זה הוא רוצה לחשוב עוד, ואני מפחדת שהוא יחליט להמשיך לגור אצל הגוי הרשע הזה", היא מרימה את היד שלה "הילדה שלי מחכה לי, ומה אני אגיד לה שאח שלה לא רוצה לחזור?" שולמית ממשיכה לבכות.

אבל אז נבהלת מעצמה. היא אשכרה דברה עם מישהו מהרחוב שהיא בכלל לא מכירה. מה היא עושה? היא מסתכלת מפוחדת על הבחור שמולה.

מייקל מחייך "אני לא כזה מפחיד", שולמית מביטה בלי כוונה בשתי הגומות שלו משתי הצדדים "אני ממש מצטער לשמוע, אבל את בעצמך אמרת שהבן שלך אמר שהוא רוצה לחשוב. לחשוב זה לא אומר מיד לא. אולי בהתחלה הוא חשב להגיד לך מיד לא ואז הוא חשב בשנית והחליט שהוא יחשוב עוד קצת ויגיד לך בסופו של דבר שהוא מעדיף לגור יחד איתך". הוא מחייך אל שולמית.

שולמית שותקת.

"תגידי את יהודייה במקרה?" הוא שואל. לא יודע אם זה נחשב לחוסר טקט. אולי היא בכלל גויה, והוא סתם בזבז את הזמן שלו?

"כן", שולמית עונה "ואתה?"

מייקל שמח לשמוע "גם אני יהודי, יהודי גאה". הוא צוחק.

גם שולמית.

"קחי". הוא נותן לה נייר.

"זה בסדר, הכנתי לי מראש". היא מוציאה מכיס המכנסיים שלה כמה ניירות טישו.

"את ממש מצוידת" מייקל מחייך, מחזיק את הנייר לכיס.

"כן", היא מחייכת אליו, היא לא מרגישה נעים שהיא ככה לבושה מולו, היא לא יודעת עם הזקן הקטן שיש לו בסנטר הוא חלק מהמראה היהודי או שזה סתם ליופי "אני מצטערת שאני ככה עם המכנסיים. פשוט הבן שלי לא ראה אותי מלא זמן והוא לא יוד—"

"מה פתאום את מתנצלת? הכל בסדר". הוא מחייך ברוגע.

שולמית מחייכת בחזרה, הוא הצליח להרים לה את המצב רוח, נס. "אני צריכה ללכת, אבא שלי מחכה לי". היא קמה מהמדרכה.

מייקל גם. הוא מתלבט האם להציע לה את מה שהוא רוצה, בשבילו זה ממש השגחה פרטית. וגם השיחה ביניהם ממש זרמה בקלות. אולי השם נותן לו סימן?

"אולי תרצי שנפגש ונמשיך את השיחה?" הוא מסמיק.

שולמית מבחינה באזניים והלחיים האדומות שלו "אולי". לא נעים לה להגיד לו לא. הוא עזר לה.

"אני אשמח. זה המס שלי שלי", הוא מוציא את הנייר טישו. מוציא מהכיס השני עט וכותב על הנייר טישו בעדינות את המספר שלו "הנה". הוא מושיט לה.

"אתה יותר מצוייד ממני", היא צוחקת "תודה אממ…"

"מייקל" הוא אומר מיד "ושמך בישראל?"

"שולמית" היא מסמיקה.

"נעים להכיר, להתראות" הוא נפרד ממנה וממשיך בדרכו.

שולמית ממשיכה להסתכל על המלאך שהרבי שלח לה, בדיוק בזמן. היא מסתכלת מסביבה מנסה לחשוב איפה היא נמצאת. היא מוצאת את הרכב של אבא שלה חונה. היא מתקרבת אליו.

"איך היה?" דיוויד שואל אותה, חוגר את חגורת הבטיחות וסוגר את ספר התהילים.

"טימי אמר שהוא יחשוב על זה ויחזיר תשובה עוד יומיים", הפעם היא מחייכת "השם שלח לי מלאך משמיים שיעלה לי את המצב רוח. ממש בכיתי על המדרכה". שולמית צוחקת.

"באמת?!" דיוויד מתפלא "תספרי לי עליו".

"כשנחזור הביתה. העיניים שלי נעצמות ואני צריכה להשאיר כוחות בשביל ג'ני".

איזו אמא מסורה שולמית שלו. הוא נזכר בתמונה של הרבי. "קחי זה נפל מהתהילים שלך״.

שולמית מופתעת, ואז מחייכת. לוקחת את התמונה של הרבי, הוא עזר לה יותר מהרגיל.

הוא הצליח ובגדול.

היא עוצמת את העיניים וממולה היא רואה את אותו בחור, מייקל, מחייך לעברה. היא מסמיקה.

© כל הזכויות שמורות