"שותפות להשכרה" / 9

מבוך אימה

לפרק הקודם

תקציר הפרקים הקודמים:

נשק מוברח לארץ ממצרים דרך סיני על ידי כנופיית סווארכה שמקום מושבה הוא סיני.

כאשר השב"כ מתוודע לכשלון המוסד הוא דורש שיתוף פעולה, ורינה, סוכנת שב"כ, נשלחת למטה המוסד כדי שתעבוד יחד עם סוכנות המוסד לסיכול הברחות הנשק.

בנות יחידה Y (חצי משרה, גולה, מקלות וגלגלים) מבינות שאחת מהן, או מיחידה X שהיו איתן, בוגדת. הן מתנגשות עם רכבן בעמוד סמוך לגבול ישראל בסיני, ומחליטות ללכת רגלית למקום יישוב קרוב בגלל שרכבן נהרס.

צוות של השב"כ התחזה לערבים וחטף את סוכנות המוסד הלה ואגסית כדי לבדוק האם הן בגדו.

הלה ואגסית שנמצאות בסיני, נחטפות. הערבים מציגים לפניהן סוכנת שב"כ בשם חיה, שמשכנעת אותן לשתף פעולה עם הערבים. חיה מתקשרת לספרינגפילד הרמס"ד.

נוי נחטפה על ידי ערבים שסוחטים מידע מהסוכנת במבי, אחותה של נוי. הערבים דאגו להעלים מהמוסד את המידע שנוי היא אחות של במבי.

המוסד יודע שנחטפה ילדה בשם נוי, וכן הם הצליחו להשיג תמונה שלה.

המוסד מגלה נקודת מיקום מדוייקת בסיני שם הנשק עובר. יחידה X (גל, במבי וגלידונית) נשלחות לשם.

(א.ג סוכן מוסד)

"קיבלנו מידע חדש", דיווחה שושי.
"נו?"
"השם הוא ג'מאל. יכול להיות גם שם כיסוי השם הוא לא העיקר… זה המיקום".
גל הביטה בדף שנשלף לה ממכונת הצילום. סוף סוף יש קצה חוט מסוים, בינתיים הכל הוביל למבוי סתום.
"אני ממליצה להיכנס ולהשתיל מכשירי האזנה בטלפון ובשאר החדרים בבית",
"ונראה לך שהם לא ישימו לב?"
"אני סומכת על המקצועיות שלכן. תעשו את זה יעיל ונקי."
"קיבלת, אני יוצאת לדרך".
"גל?"
"כן?"
"עוד משהו. בינתיים אני יכולה לסמוך רק עליך. תעשי את זה לבד."
גל ניתקה את השיחה. כמה מורכב זה… מי טוב ומי לא? מי לרעתינו ומי לצידנו? רק ה' יודע.
* * *

גל מצאה לה כמה דקות פנויות והתרחקה משאר החבורה.
שעתיים וחצי אחרי השיחה הכל היה כבר מוכן, נשאר רק להאזין.

***

(במבי)

"מבוי סתום", שושי התנשפה.
אלי וספרינגפילד הביטו אחת בשנייה. לא מרוצות.
מה זאת אומרת?" פלטו ביחד, ללא תיאום קודם.
"התמונה הזאת יכולה לספר לנו איפה בערך נמצא המחסן, לפי הרקע שנראה סביבה. תסתכלו שם, בצד. הם לא שמו לב שהחלון מראה לנו מיקום יחסי. ערבים… אף פעם לא יעשו עבודה יסודית".
"אז מה כאן המבוי סתום?" אלי שאלה.
"אני לא יודעת למי יש אחות בשם נוי".
"אבל זה לא הגיוני!" ספרינגפילד נשמה עמוק. מנסה להירגע, מצליחה חלקית. "מה זה לא יודעת? אני לא מוכנה לקבל תשובה כזאת!"
שושי הביטה בה בהתנצלות. "הרמס"ד, הם טשטשו פרטים באופן בלתי הפיך".
"זה מידע בסיסי", אלי נעצה בספרינגפילד מבט חמור. "אנחנו מוסיפות כלל חדש, לפני שמקבלים אלינו סוכנת מבררים את המצב המשפחתי שלה".
"בסדר", התעצבנה. כרגע זה לא עוזר לנו".

שני דברים באים לאחר מעשה, המשטרה והשכל.

* * *

"אני לא רוצה".
"למה?" גל הביטה בה מופתעת. "אמרת שלנהוג מונע ממך את הבחילה".
במבי רק משכה כתף אדישה. "אין לי כח".
"בסדר". היא אמרה לאט, בוחנת אותה.
"קרה משהו?" גלידונית חשדנית מטבעה.
"לא משהו מיוחד", במבי פתחה את דלת הרכב בנוקשות מתכסה בשמיכה עד למעלה מהראש.
גל וגלידונית החליפו מבטים תמהים.
"משהו כאן לא מריח לי", גלידונית לחשה.
גל נעצה בשמיכה מבט מהורהר. "קורה", היא הקישה את קוד הרכב. דוהרת בכבישים.
"במבי רוצה לשתות?" גלידונית הביטה בדאגה אל המושב הקדמי.
השמיכה לא נעה.
"במבי?" סימן שאלה מצטייר על פניה.
"מה?" מעומעם.
"שאלתי אם את רוצה לשתות?" רטנה. "את לא רוצה, אני לא אדאג לך".
"בסדר", היא ניסתה להילחם בבחילה שאפפה אותה. משוועת לאוויר. לא מורידה את השמיכה.
גלידונית שלחה הודעה לגל, משהו מן הבהלה חדר אליה. גל בניגוד לכל הכללים פתחה את הנייד באמצע נסיעה.
"היא מרגישה טוב?" היה כתוב שם. אימוג'י תמה.
גל נאנחה, "אני מקווה".
גלידונית כיבתה את הטלפון בנקישה.
זה מוזר.

* * *

(פדהאל)

גלגלים הובילה בראש את הצעדה המתלוננת (והצולעת) אל עבר הלא נודע, כשבידה המצפן המושיע.
כזכור מקלות קיבלה מכה ברגל ובזרת אשר בידה, גולה קיבלה כמה מכות יבשות, גם חצי משרה לא יצאה 'בנזק' מהעניין, ונפצעה בידה השמאלית. גלגלים, הנהגת המוכשרת, הסתפקה בעיקום הקרסול ופציעה קלה (יחסית, הכל באופן יחסי…) בראש.
"תגידו, אנחנו באמת מתקדמות לעבר מקום ישוב כל שהוא, או שאנחנו נישאר במדבר המוזר הזה לנצח?!" שאלה במירמור רב גולה, שנאלצה להיות עוגן ומשען למקלות הנאנחת.
"לי יותר מעניין עכשיו מי הבוגדת שאשמה בכל המצב הזה." אמרה חצי משרה, שתכלס, זה היה הלך המחשבות שלה כל השעות האחרונות.
בשקט מלווה באנחות שוברות לב, התקדמו להן בנות היחידה לכיוון צפון.
הן היו חייבות להגיע מהר למטה, גם כדי לקבל סיוע פיזי וגם כדי למסור בדחיפות את מסקנותיהן המרנינות, אך שום אור אינו נראה באופק!

* * *

''אין יאוווו המשמרת הזאת גמרה אותי, שיכחדו המשמרות האלה! אני עכשיו עייפה פחד!!! וגם הקור הזה, תמיד במדבר קר כל כך בלילה את יודעת?! זה בגלל ש-" השתפכה לה רוני, תצפיתנית צה"ל הכי מוכשרת בגדוד!
תמיד אוהבים לתקוע אותה במשמרות הלילה הקשות, כדי שהיא תחפור לשותפה שלה וככה ההיא תישאר עירנית (או להיפך….)

הפעם הקורבן המסכן היתה אירית, אבל אירית חברה טובה, מכילה ונחמדה. היא הקשיבה בסבלנות ובהתעניינות להגיגי ליבה של רוני, לפעמים מעניין מה שהיא אומרת (רק לפעמים).
למעשה הן היו בדרך לג'יפ הנחמד (כמו שטוענת רוני, כל מיני הדוממים נחמדים!) שהסכים לקחת אותן במיוחד חזרה לבסיס.
"אם את כל כך עייפה רוני, מה דעתך שאני אנהג עכשיו?! מקסימום נתחלף באמצע הדרך…" הציעה אירית בנחמדות תוך כדי שעלו בכבדות על הג'יפ האימתני.
"את האמת אירית שאני ממש אשמח! באמת שאין לי כח לנהוג עכשיו, וגם אני קצת עייפה. זה לא יגמר טוב אם אני ארדם באמצע הנהיגה, את בוודאי יודעת… רק שתדעי לך שאת שותפה למשמרת נחמדה מאוד! אני אבקש שישבצו אותנו הרבה ביחד, יאוו את יודעת שזה מזכיר לי ש….." וכך למעשה חלפה לה הנסיעה בנחת ובשלווה, רוני הנעימה את זמנה של אירית בפטפוטים עליזים, ואירית מצידה המשיכה בתפקידה נאמנה.
באיזשהו שלב רוני כבר היתה ממש עייפה וכהרגלה בקודש במקרים אלו, הניחה את ראשה על החלון ונרדמה.

* * *

"תגידו אני מדמיינת או שישנו ג'יפ גדול שמגיע מאחורינו?!", תהתה בקול ובחשדנות מה חצי משרה, "אממ את האמת שכך זה נשמע, אולי הוא יהיה נחמד אלינו ויציע לנו טרמפ?! בואו נתקדם לכיוון הכביש כדי שיראו אותנו ואולי יעצרו לנו." גלגלים מעשית כהרגלה.

* * *

"יוווווווווווווווו, אירית אני מדמיינת או שאני רואה נכון??!!! יש שם בהמשך הכביש ארבעה אנשים בלתי מזוהים!!! מה הם עושים שם? אולי זה מחבלים שמתכננים פיגוע? איריתת תעצרי מהר!!!"

אירית ממושמעת, עצרה בחריקה עזה, ופיספסה את האבמ"ים (אנשים בלתי מזוהים) במטרים ספורים, אבל היא לא אמרה נואש וצפצפה להם בקול רעש גדול שהדהד למרחקים.
"פתח נוהל מעצר חשוד!" קראה רוני בקול, והיא ואירית ירדו מהג'יפ וניגשו לכיוון הבנות, "ידיים למעלה!" הוסיפה אירית.
"הייייייי זה לא סתם אבמ"ים, זה אבמ"ים ממין נקבה!! כלומר אבמו"ת!, מי אתן? מה אתן עושות כאן? למה אתן כאן? איך הגעתן לכאן?"
השאלות החלו למטור על ראשן של האבמו"ת (אנשות בלתי מזוהות) בזו אחר זו מפיה של רוני הממטירה המוכשרת.

אבל כזכור היא היתה עייפה וגם באיזה שהוא שלב נגמר לה האוויר ולכן היא נכנעה והפסיקה. וכעת היא היתה מוכנה לשמוע תשובות.
ומכיוון שהחוליה מצידן גם היו עייפות ומותשות, הן לא טרחו להידחף כדי לענות תשובות.

כשסוף סוף ניתנה להן ההזדמנות לכך, גלגלים היתה זאת שפתחה את פיה: "הי שלום לכן! כמה טוב לפגוש בכן באמצע הלילה, כך באמצע שום מקום, אל תשאלו אבל עשינו תאונה בקרבת מקום, התנגשנו…"
"התנגשת!" תיקנה אוטומטית מקלות.
"בעמוד חשמל כמה קילומטרים מכאן", המשיכה בלי לעשות עניין. "אז אתן בטח כאן בהשגחה פרטית! אתן מסכימות לתת לנו טרמפ לעבר מקום ישוב קרוב? ואם אפשר גם שיחת טלפון קצרה?!" סיימה בנימת תקווה גלגלים.
"יייייאוווהוההוהוווו בטח שאפשר טרמפ! אנחנו, כלומר אני ואירית, תכירו, זאת אני, קוראים לי רוני, וזאת חברה שלי אירית. אנחנו נוסעות עכשיו בחזרה לכיוון הבסיס שלנו תוכלו להצטרף אלינו ומשם להמשיך לדרכן. ושיחת טלפון?! בטח! בשמחה! בכיף! תודיעי למישהו שיבוא לאסוף אתכן מהבסיס שלנו!" ובעודה מדברת הגישה לגלגלים את הנייד שלה, גלגלים פנתה לרגע לצד הדרך וחייגה במתח מה ובמהירות לספרינגפילד מפקדתה המהוללת.
"הלו? ספרינגפילד? תקשיבי זאת אני גלגלים ו…"
"מה? כן, אנחנו בעיקרון בסדר פשוט קבענו פגישה דחופה עם העמוד וחלקנו קצת פצועות, מה? לא! כלומר כן… יש כאן איזה שתי חיילות נחמדות שהביאו לי את הנייד וגם מוכנות להקפיץ אותנו לבסיס שלהן. תוכלי לשלוח לנו לשם סיוע נכון? אבל תעשי את זה במהירות יש לנו כמה דברים דחופים לומר לך… טוב תודה המפקדת. נתראה ונדבר, ביי".
גלגלים החזירה את הנייד לרוני והודתה לה מכל לב, ובנימה אופטימית זו נכנסו הכל לתוך הג'יפ והחלו דוהרת לכיוון הבסיס.
בדרך כמובן הן ערכו הכרות יסודית ועמיקה (איך לא?!), צחקו ונהנו (עד כמה שהיה אפשר…) ולאחר נסיעה ארוכה למדי הן עמדו בשערי הבסיס שקיבל את פניהן בישנוניות.

***

(במבי)

גלידונית הורידה ממנה את השמיכה, זעופת פנים. "בוקר טוב פרינססה".
במבי לא ענתה, מתגברת על הבחילה. "הגענו?"
"כן, יקירתי. נהנית?" עקצה אותה.
במבי נעצה בה מבט מתרה. "אני לא אוהבת שמעצבנים אותי", קפצה מהרכב בשנייה האחרונה, מקיאה את נשמתה אל חולות המדבר הזהובים.
גלידונית התרחקה, גל התקרבה אליה לוחשת מספר מילים שקטות.
גלידונית משכה כתף אדישה. גל נעצה בה מבט קשה, "זה היה מובן?"
"כן", נענתה בחוסר חשק.
"במבי", גל התכופפה לעברה. "צריכה שקית?"
היא הרימה אליה מבט עייף. "תודה, אבל שתינו יודעות שזה רק לצורך הפרוטוקול, אז תעזבי אותי".
"מה קורה איתך?" היא התעלמה. מתיישבת לידה.
במבי סיכלה רגליים. "לא משהו מיוחד, קצת בחילה וכאבי ראש".
"משהו אחר, אל תחליפי נושא".
"אולי".
גלידונית הפעילה את ההקלטה.
"את נסחטת?" גל.
מיתר נקרע בלב שלה. תווים טבעו. נעלמו. היא לא הזיזה שריר. שותקת.
"שאלתי משהו" אמרה גל בקול שקט.
"למה?" הרימה גבה. "אני בחקירה?"
"בדיוק".
אגרוף חזק היכה לה בלב, שובר אותו לרסיסים. "את מחפשת הודאה או הבנה? כי אני רואה שאת מקליטה אותי. למה? בשביל להעיף אותי ברגע שיתאפשר מהמוסד?" מריר.
"לא, כדי להבין מה קורה כאן".
"ואז לתקוע אותי בכלא הכי חשוך בעולם ולהדביק לי את התווית בוגדת", התיזה.
גל נשמה עמוק, "דברי".
"תודה על היחס", השיבה בעוקצנות. "ובכן כן… נוי היא אחותי, מפליא נכון? אני נסחטת. מדהים, אני אומרת לך משבעת פלאי תבל שבמבי נסחטת. בואי, שימי עלי אזיקים, תקחי לאלי וספרינגפילד, תגידי להם שתפסת את הבוגדת". לעגה. מעבירה יד לה על העיניים הצורבות מחום.
גל לחצה על הכפתור, מפסיקה את ההקלטה. לוטשת בה מבט נדהם.
"אז את הבוגדת?" מבטה הלא ברור של גל ננעץ בה.
"רוצה להגיד את זה עוד פעם?" התחשק לה לצרוח. היא חנקה את הצווחה, מתעלת אותה לנשיפה אחת, ארוכה ומאומצת. אני מתגעגעת לנוי.
אז יעיפו אותי מהמוסד, יגלגלו מכל המדרגות. אבל זה היה שווה את זה. נוי שווה הכל.
גלידונית וגל החליפו מבטים.
גל הביטה על ההקלטה, גלידונית שוב משכה כתף.
גל קמה, "כרגע, אנחנו לא מספרות להן כלום".
גלידונית ניסתה להתנגד. "היא בוגדת!!!" לחשה בזעם.
גל העיפה מבט בבמבי, "אם את מעבירה את המידע הזה הלאה את מתעסקת איתי".
גלידונית הביטה בה, "אנחנו חייבות".
"אחרי סיום המשימה נדבר".
גלידונית נעצה בה מבט זועף ולא מרוצה בעליל. "בסדר".

* * *

ספרינגפילד האזינה בדממה ובמתח קל לדיווחה של חיה.

לאחר שהיא ניתקה נאנחה ספרינגפילד והתיישבה בכבדות ליד השולחן והמשיכה ל'האזין' לנאומיה של רינה בעלת החיוך הדיפלומטי והמרגיז.
לפי דבריה של חיה כנראה שהבוגדת היא מישהי אחרת ולא הלה ואגסית כמו שנטו לחשוב. מצד אחד זה משמח, אך מצד שני, אם זה לא הן אז מי זאת כן?!
לאחר כמה דקות נוספות בהן הקדישה את מוחה למחשבה חזרה למסמכיה שקראו לעזרה דחופה.
אחרי עוד כמה טרטורים מפה לשם ומשם לאיכנשהו אחר, התקבל עוד צלצול טלפון שהדהד בעצבנות ברחבי המשרד, אבל לספרינגפילד לא היה כח לענות אליו מספיק צרות שמעה עד עכשיו.

אבל גם הטלפון תבע את שלו ולבסוף נכנעה ספרינגפילד וענתה.
"הלו, כן, מי זה?" ענתה ספרינגפילד בחוסר חשק משווע, אבל אחרי ששמעה את שם הדובר(ת) היא קפצה ממקומה וכחלק מתהליך הפגת מתחים היא צעקה בעוד מתחילה להמטיר שאלות.
"מה? זאת את גלגלים? בטוח? איפה אתן? לאן נעלמתן? מה אתן? למה אתן? איך? איפה? כמה? למה? מדועע???  מה? אין מצב!, עשיתן תאונה?.. בטח שנשלח לכן סיוע! במיוחד אם יש לכן דברים חשובים ודחופים לומר! כן, טוב נתראה בקרוב!".
"פשיווווווווווו" ספרינגפילד פלטה נשיפה ארוכה והתיישבה על כיסאה בעודה מכריזה בחגיגיות, "ברוך ה' הכל בסדר עם יחידה y. רק היו שם כמה תקלות בדרך, מה שאומר שצריך לשלוח לבסיס שהן מחכות בו סיוע דחוף! אבל רגע את מי נשלח?! יחידה x באמצע משימהה ו…..?"
"אני אוכל לצאת ואני אפילו אשמח, רק מי תצטרף אלי?!", אמרה רינה וחיוכה המעצבן על שפתיה.

"אבל מה שכן, את ספרינגפילד נשארת כאן להשגיח על העניינים, וגם רכבת את צריכה להיות כאן תמיד, אז מי מוכנה לבוא איתי? אלי? שושי? חמנייה?" חמנייה הכריזה שהמשימות המעשיות האלו לא בשבילה.
שושי ואלי נענו בחיוב ובחוסר חשק (בכל זאת זה כרוך בלהיות עם רינה נסיעה שלמההההה ועוד חצי משימה בלתי רשמית…)
"אוקי אז אני, אלי ושושי יוצאות לכיוון הבסיס. אז מה אנחנו בעצם צריכות?!" ותוך כדי דיבור הוציאה מכיסה פנקס מאולתר ועט חצי עובד וכתבה בו כמה דברים שהיו נראים לה חשובים. כשסיימה פקדה על כל אחת להביא משהו אחר מכל מקום כלשהו. לאחר התארגנות ותידרוך קצר מצד ספרינגפילד, והערות מעצבנות מצד רינה, מצאו את עצמן בנות היחידה הבלתי רשמית ברכבה המגונדר של רינה, בטיסה קצרה בכבישי הארץ לכיוון בסיסינו הנחמד.

* * *
כאשר נכנסו לבסיס בנות יחידה y כשחצי משרה בראשן, תושבות הבסיס קיבלו אותן בנחמדות ובמאור פנים (אפילו הפנסים של הג'יפ סינוורו אותן…) וטיפלו במסירות רבה וביסודיות בנפצעות האנושות (והנואשות). הן הביאו להן גם שתיה ואוכל (בשימורים, המטבח היה סגור) עד כמה שידם היתה משגת.

לבסוף התעניינו בנימוס (חטטנות בלע"ז) בקורות חייהן עד אשר הגיעו הלום. הבנות כמובן שיתפו פעולה תוך השמטת פרטים רבים מאוד והתעניינו גם הן מצידן בקורות חייהם של תושבות הבסיס בהתעניינות (הסחת דעת, גם בלע"ז).
ולאחר המתנה ארוכה ומורטת עצבים (בעיקר את עצביה של חצי משרה, כל השאר נהנו מן המנוחה הקלה שתפסו לעצמן…) הגיעו סוף כל סוף הגיבוי המיוחל אליו הן חיכו.
כלומר, הרכב המיוחל חיכה בסבלנות (רינה לא סבלנית, וכנראה שגם אלי ושושי לא אחרי נסיעה עם רינה…) מחוץ לשער הבסיס וחיכה לפתיחת השער. אחרי סדרת בדיקות רגילה לגמרי בשעה כזאת של הלילה, נכנסו חברות היחידה הבלתי רשמית (שהן בעצם חה"הר ברא"ש) לתוך הבסיס.
בנות היחידה הרשמית (של חצי משרה) קיבלו בצהלה (ובתופים ובמחולות ובנפנופי ידיים) את חה"הר. לאחר תחקור קצר ומתיש מצד רינה, בו היא דרשה לדעת את כל הפרטים (לפרטי פרטים) מרגע היפרדן מיחידה x עד לרגע זה ממש,
עלו כולם לרכבה המגונדר של רינה וטסו במהרה לביתן לנוח בשלום ובשלווה מן החוויה הארוכה והמתישה, על מנת לקום השכם בעוד כמה שעות להמשך עבודתן הרגילה, שהיא מצידה ממש לא הראתה כל נכונות להתחשב בהן…