"שותפות להשכרה" / 16

סוף טוב הכל טוב אפשר לחזור לשגרה חבריה

לפרק הקודם

(מקלות בגלגלים)

"אז מה יש לך לספר לנו?" החוקרת ישבה נינוחה בכיסא המרופד שלה ונעצה ברינה מבט מתעניין.

"באיזה זכות אתם עוצרים אותי??" רינה הייתה זועמת, נעה בכיסאה באי נוחות בולטת.

"זהו?" החוקרת הרימה גבה, "זה כל מה שיש לך להגיד? את לא רוצה לגלות לי איזה משהו? ציפור קטנה לחשה לי באוזן שיש לך הרבה מה לספר לי".

"התכוונת לבמבי ולא לציפור, מן הסתם".

"רגע רגע" החוקרת עטה על טרפה עוד לפני שקלטה את משמעות הדברים שאמרה. "את בעצם הודית הרגע שאת מודעת לעובדה שבמבי הפלילה אותך, ואת לא כל כך תמימה כמו שאת מנסה להציג את עצמך".

"לא הפלילה!" מחתה רינה בעצבים, "העלילה עלי עלילת שווא! מנסה להוציא את עצמה נקייה וזורקת את האשמה על אחרים, אני מקווה שאתם לא באמת מאמינים לשטויות שלה, אלא אם כן נשתבשה עליכן דעתכן".

החוקרת לא טרחה להסתיר את חיוכה המתרחב.

"יש לך כושר שכנוע לא רע, אבל עם עובדות כידוע, אי אפשר להתווכח. אבל אם את כל כך בטוחה בעצמך את מוזמנת לנסות, זה יכול להיות אפילו משעשע".

***

"זה באמת משעשע, קטעים עם הרינה הזאת" מקלות ישבה ליד המצלמות וצפתה בכל הנעשה בהנאה רבה.

"בנפול אויבך אל תשמח" ציטטה גלגלים בטון מורתי נוזף.

"שום תשמח, מי שמח בכלל? רק צחקתי וכידוע ההבדל שמחה לצחוק הוא ההבדל עצום כמו ההבדל העצום בין עיפרון לעט".

"אולי תואילי בטובך להסביר לאנשים הלא מלומדים שביננו מה ההבדל העצום בין עיפרון לעט?" תהתה גלגלים
"רק על עצם העובדה המשמחת שהודית בכך שאת אינך מלומדת מגיע לך שטובי הגדול יסביר לך מה ההבדל בין שני החפצים הנזכרים לעיל. אבל את מפריעה לי באמצע המתח! בגללך פספסתי ולא הצלחתי לשמוע מה רינה גמגמה שם!".

גלגלים מלמלה בזעף משהו בלתי ברור

"בפעם הבאה תמלמלי יותר בקול" ציינה מקלות בעודה מרותקת למסך, "חבל שאני אפסיד את מסקנותיך הנשגבות רק בגלל שאת מדברת בשקט, ובכלל ההכחשות של הרינה הזאתי כל כך מצחיקות מרוב שהן אומללות" עברה נושא בלי קשר. "צריך להקרין את זה בתור מופע בידור".

*  *  *  *

(אלי)

איכשהו, בסוף כולן היו שם, בחדרה של ספרינגפילד.

חיה מהשב"כ הייתה הראשונה, רושמת בכובד ראש את הערותיה של ספרינגפילד בנוגע למחדליו הרבים של השב"כ בפרשייה האחרונה ובכלל.

במבי נכנסה מותשת אחרי אימון פיזיותרפיה עם נוי. היא הודתה בנימוס לחיה, שפעלה רבות כדי להשיג לנוי את הרופאים המומחים ביותר. הכל באדיבות השב"כ שחש אשמה, ובצדק רב, על מה שקרה לנוי.

גל וגלידונית הלכו בעקבות קולה של במבי, שהייתה חייבת להצטרף אליהם לתדרוך לפני משימת ההתנקשות בחייו של השייח המצרי ששלח את הנשק לכנופיית סווארכה.

הלה ואגסית באו יחד עם אלי, במטרה להראות לספרינגפילד את הניתוח המודיעיני אודות מצרים-סיני-ישראל שהן כתבו לאחר תום המשימה בסיני.

חצי משרה, גולה, מקלות וגלגלים הגיעו היישר מאימון במטווח הנשק, אחרי שמקלות יצאה בהפגנתיות והכריזה שנמאס לה לירות על עיגולים, ועדיף ללכת לירות על אנשים, או לפחות לדרוש מספרינגפילד שתמציא להן משימה חדשה.

נבטי חמנייה ושושי נכנסו לחדר אחרונות, בעקבות חוש הריח החד של שושי, שאותת לה לרדת לראות מה מתרחש בחדרה של ספרינג.

"בנות" ספרינגפילד לקחה את מושכות השיחה לידיה לאחר שכולן התיישבו בצפיפות מה סביב השולחן, "אם כולן כאן, אני רוצה להגיד לכן יישר כוח גדול על ההצלחה האחרונה. אומנם היינו צריכים לשלם מחירים כבדים בדרך אליה" היא הביטה לעבר במבי "אבל אני חושבת שכל אחת מכן עשתה הכל כדי שהעניינים יסתדרו על הצד הטוב ביותר".

גולה הזדקפה בגאווה "מי היה מאמין לפני כמה שנים, שנשב כאן כולנו, במטה המוסד, אחרי עוד משימה מוצלחת"

"טוב אפשר לומר שזה הכל בזכות שושי. זוכרות את הפוסט שהיא העלתה בשותפות שבזכותה התחיל כל הסיפור הזה?" אלי חייכה כשעלו בראשה זכרונות נוסטלגיים.

"אני תמיד חלמתי לעבוד במוסד" הקול של שושי נהיה חולמני "זה מה שעמד לי מול העיניים כשהחלטתי ללמוד מחשבים, וזה מה שכל הזמן עודד אותי במהלך הלימודים להמשיך לקרוע את עצמי כדי לגמור את הלימודים בהצטיינות".

"ונבטי חמנייה תמיד חלמה להיות מחשב, לכן היא מנסה לשבור שיאים של עבודה על בלי להפסיק" מקלות צחקקה.

"אוף, תפסיקו עם ההגזמות האלה!! אם אני לא הייתי עובדת כל היום בלי הפסקה, כולכן נשארות בסיני לנצח וכל השותפות היו יודעות על הכישלון שלכן" נבטי חמנייה התלהטה "בכלל, איזה מן סוכנות מוסד אתן אם כתבתן בגאון באתר שעליכן נכתב הסיפור?! אפילו מידע מהפרופיל אישיות שבתיק האישי שלנו חשפתן בהיכרות בפרק הראשון. אני היחידה שהכחשתי באתר קשר למוסד ולפרשייה הזאת, ואני חושבת שצריך להעמיד לדין את כל מי שפרסם את הסיפור הזה!"

"כתבנו הכל עם שמות בדויים ואת יודעת שהאתר אנונימי" גל הגנה על החבורה.

אלי הוסיפה בטון זהיר "ואני הורדתי מהסיפור את הדברים המסווגים באמת, כמו המשת"פים שלנו וכל השיחות עם השב"כ שהיו מאחורי הקלעים".

"אם כולנו כאן" אגסית נעמדה ברוב רושם "זה בדיוק הזמן המושלם להתוועדות י"ט כסליו מפוארתת—"

הלה כמעט פתחה את פיה כדי למחות, אך לבסוף שתקה. נאמנה להחלטתה לתת לאגסית חופש פעולה בעניינים חסידים, שהוחלטה בתמורה להבטחתה של אגסית שלא להכריח אותה לפעול בניגוד למנהגיה.

אגסית שלחה את מקלות להביא בקבוק מיץ ענבים ל'לחיים' שהצפינה אי אז במקרר הקטן שפינת הקפה, ושלפה מתיקה "דבר מלכות".

סוף סוף- סוף!

_#_מאחורי הקלעים_#_

(פדהאל)

הכל התחיל באחר צהריים אחד, שגרתי למדי.
סתם לא זוכרת אם הוא היה שגרתי ואם זה בכלל היה בצהריים, אבל מה שבטוח-
זה לא התחיל משם זה התחיל הרבה לפני.
שושי העלתה שאלה לאתר שאלה מאוד מסקרנת/מעניינת/ איך שלא תרצו לקרוא לזה ושם היא הביעה את משאלתה לעבוד כמצפינת המחשבים במוסד, והתחננה מאיתנו בכל לשון של תחנונים שנגיד לה שיש לה סיכוי ושזה ממש אפשרי!
כמובן שכולם טענו בתוקף: "אם את רוצה את יכולה"/ "יאוווו זה גם החלום שלייי"/ "עוד אחת שחיה בסרט שהיא אייל גלבוע 2"(שושי טענה בכל תוקף שדאז היא בכלל לא קראה את מרגל, בסוד אני אגלה לכן שאחר כך היא כן..) וכו' וכו' וכו'.
ואז הגיעה ילדה נחמדה שהחליטה שהיא מגשימה לכל הבנות את חלומם, ושמה בישראל (האנונימי כמובן) היה גלידונית.
גלידונית שלנו החליטה שהיא שהיא כותבת סיפור קצר, פנטסטי למדי (ספוילר: בפרק הבא..) ואם זאת מאגניב בטירוף.
כולם התלהבו מהרעיון, והחליטו שהן עושות מזה סיפור בהמשכים. כמובן שהנחשונית היתה במבי שלנו ומשם זה הלך והתגלגל, הצטרפו עוד מרגלות ועוד כותבות והחגיגה היתה בשיאה, עד ש-
יום אחד פשוט הפסיקו לכתוב המשכים, אל תשאלו, סיפור עגום למדי…
ספרינגפילד ניסתה לעורר את כולם, לשכנע, לעודד, להכריח. אבל שום דבר, נדה, כלום.
עד שיום אחד היה לי משעמם (מנהסתם היה לי משעמם, תמיד משעמם לי..) ואמרתי לגל (גלבוע), גללללל והיא כזה מההה ואני כזה: גלללל זוכרת את הסיפור שלנו? רוצה שנמשיך אותו? והיא: ברור כמובןן!! ואז התחלנו לחבר ביחד את הסיפור אך שוד ושבר היה קשה נורא, במר ליבנו קראנו לבמבי שתעזור לנו לסיים את הסיפור (או במילים אחרות: שתסיים את הסיפור היא ודי) והיא כמובן הסכימה בחפץ לב (באמת?) וכך התנהלנו בצוותא מידי פעם המשכנו את סיפורינו אכלנו ישנו מפה לשם גם מקלות בגלגלים עזרה לנו לעבור על הסיפור…
באיזשהו שלב נתקענו עם ההמשך, לא ידענו מה לעשות, גם מבחינה תכנית וגם מבחינה סיפורית, גל ובמבי טענו שבמבי צריכה לקבל עונש על הסחיטה אבל לא עונש חמור מידי (בכל זאת במבי קצת מרחמת על עצמה..) בזה הרגעה החלטנו להקים שיחה ולהגיע להחלטה גל במבי ואני דיברנו דיברנו הפחנו וחפרנו בנושא אך לא הגענו להסכמה משותפת מפה לשם במבי היתה צריכה ללכת ומקלות בגלגלים וגלגלים במקלות הגיעו במקומה.. אז סיפרנו להן על הדילמה שלנו וגלגלים הגיעה עם הצעה מפתה- לתת לבמבי 70 בבגרות בלשון (אני טענתי שזה אכזרי מידי וצריך לתת לה 57 אבל שיהיה…)
אבל בסוף כמו שאתן רואות ריחמנו עליה והיא לא קיבלה עונש.. (ספרינגפילד! זה ממש מחדלל!! מה זה?! איפה למען יראו ויראוו??)
כעבור זמן מה חני אישרה את הבאת הבלוג לדפוס ואלי מיד ניצבה לצידנו ועזרה לתקתק את העניינים (ממש נרמלה את כל הסיפור, את לא רוצות לקרוא את הטיוטות..).
אגב אני ואלי הגענו למסקנה שמגיעה לבמבי לקבל פרס על כך שהיא התנדבה להיות הבוגדת, שאלנו אותה איזה פרס היא רוצה והיא אמרה שהיא רוצה ויזה. ועכשיו.
אבל מכיוון שהיא פיקפקה בכישוריי הנרחבים, לא יכלתי למלא את בקשתה זו…
מפה לשם אנא ילדות רחמניות, רחמו נא על במביבונת שלנו והשיגו לה ויזה בגלל שהיא לא רוצה פרס אחר….
-אגב, לכל מי ששוקלת לפתוח בקרוב בלוג, שתשקול את זה שוב למה זה ממש קשוח…-

ובנימה זו:

לילה טוב שבוע טוב וביי.
(ברוך שפטרנו….)