שהחזרת

הוא יבוא?..
"נו? מה קורה איתו?!" קול מהוסה וחושש מביט בכל רגע בשעון הקיר.
"אתה סתם היסטרי, הוא בטח קצת מתעכב" לוחש אי מי כדי להרגיע ללא הצלחה יתרה.
"זה לא טוב לבריאות שלי העיכובים האלה!" נאנח בכבדות הראשון מעביר משקל מרגל לרגל בעצבנות.
"זה לא טוב לבריאות שלך להלחץ כל כל מהר! הוא בחור רציני!" מנסה לדבר ההוא בהגיון.
"בחייך, תודה שהפעם הוא מגזים!" רועד מחוסר אונים הוא מתיישב כשעיניו לא עוזבות לרגע את מחוגי השעון.
דקות ארוכות של שקט מעיק נותנות לשני כיוון חדש.
"אולי הוא מותח אותך. הוא די שובב הבחור, לא?"
"אמנם שובב, אבל גם הוא יודע את הגבולות שלי, ואת הגבול היום הוא עבר. שומע?? עבר!!" צועק בכעס עצור הראשון. השני נאנח אנחה כבדה, ומתיישב גם הוא.
עוד כמה דקות של דאגה עצומה עוברות עליהם בשתיקה.
"אתה… חושב שהוא לא יבוא?" מנסה השני בחשש.
הראשון תוקע בו מבט לא ברור ושותק.
עברו כבר עשרים דקות.
השני קם באנחה כבדה בפעם המי יודע כמה להיום, ומתקרב לעבר הבחור המצונף בפינה. הוא מניח יד על כתפו בנסיון לנחם.
"תהיה חזק" הוא לוחש, וכתפיו של הראשון בתגובה נשמטות.
הוא מביט בו עוד כמה דקות, מרגיש חסר אונים ומנסה לחשב מסלול מחדש, כשלפתע הבזק מהיר של אור ממלא את החדר.
השעה 7:30.
הראשון והשני מרימים את ראשם בהפתעה, ולמראה הדמות המתקרבת מהפתח מבטם הופך למאושר ומלא הקלה.
"מה קורה, חברים? מצטער על האיחור.. עבר עלי לילה מטורף!"
השני מעביר מבטים מהראשון לדמות וחזרה, מנסה לנחש את התגובה של הראשון.
"אדיוט, כמה נבהלתי…" מחייך חיוך קטן ורגוע הראשון ומוחה דמעה נסתרת מזווית עינו.
הדמות נעצרת על עומדה.
"דאגת!"
הראשון בתגובה הרכין ראש.
"אני מצטער, אתה יודע שזה לא תלוי בי" השיבה בחוסר נעימות הדמות.
"זה בסדר. העיקר שאתה כאן, נשמה".