שביל דו-סטרי

בנתיב השמאלי.
אחרי רבע שעה של הליכה ונסיעה קצרה באוטובוס לאה'לה פותחת את הפה.
"תגידי דיתי, יש לך שני שמות?"
"למה את שואלת?" דיתי מסוקרנת.
"להרבה חרדים יש יותר משם אחד…" היא עונה.
"נכון. גם לי."
לאהל'ה מסתכלת על דיתי בהפתעה.
"ומה השם השני שלך?" היא שואלת.
"למה זה חשוב לך?" דיתי שואלת בחזרה.
לאה'לה שואפת אוויר. "בגלל החברות שלי… לא קוראים להן מירי או רחלי או לא יודעת מה.. ודיתי זה שם דוס… מבינה?"
דיתי מהנהנת.
"ואת?" לאה'לה זה גם שם דוס.
"קוראים לי שם לאי. נעים מאוד." היא מושיטה לדיתי יד. "אז מה השם השני שלך?"
דיתי מגחכת "הוא לא יעזור לך…. קוראים לי עטל. עטל יהודית."
לאה'לה חושבת.
"נקרא לך עטלי. (ע' בסגול, ט' בסגול.)"
עטלי. דיתי מגלגלת את המילה על הלשון.
"מה את אומרת?"
איזה שם אחר היא תאמץ לעצמה?
"נשמע בסדר."
"מצוין. אני לאי את עטלי. אל תתבלבלי…"
"אוקי לאי. מה שתגידי."
לאה'לה מחייכת.
"איזה שמות יש שם?" דיתי שואלת.
"טלי. אורה. רות. שירלי."
"אוקי. הבנתי. ולאי ועטלי…." דיתי חושבת על השמות שלאה'לה אמרה.
לא שמות חרדיים. כן שמות דתיים.
עטלי. מאיפה לאה'לה הוציאה את השם הזה?
הן מגיעות.
"היי לאי." מישהי גבוהה מתקרבת אליהן.
"היי רות. איפה כולן?" לאה'לה שואלת.
"שמה." רות מצביעה על קבוצת בנות. "איך קוראים לך?" היא פונה לדיתי.
"עטלי." דיתי עונה. לאה'לה בולעת חיוך.
"עטלי. נעים מאוד." רות מחייכת מושיטה יד. "בואי תכירי אותנו." היא לוקחת אותן לכיוון הקבוצה.
"היי בנות." לאה'לה מתיישבת איפה שפנוי.
"היי לאי. את מי הבאת לנו להכיר?" רות ודיתי מתיישבות.
"עטלי." לאהלה עונה. "עטלי תכירי." היא פונה לדיתי. "שירלי. טלי. אורה. ורות." היא מצביעה לה על הבנות.
"שמחה להכיר." דיתי מחייכת לכל אחת.
"גם אנחנו." רות עונה.
רוח נושבת.
מעיפה את השיער של הבנות. השיער החלק של דיתי לא קלוע לצמה. עף עם הרוח. כמו כולם.

תמי מסתכלת על הגלים. הרוח שנושבת מפזרת את השערות שחמקו מהצמה שיעלי קלעה לה.
פעם כשהיא עמדה ליד הים היא אהבה להרגיש את הרוח על השיער הפזור.
היום היא לא יודעת מה היא אוהבת.
אמא מתחתנת.
מה זה אומר בשבילה?
היא תוכל להשאר כאן. בישראל.
לא תהיה חייבת להיות עם ליאת.
היא נושמת עמוק.
לא רגילה לחיים בלי ליאת.
השבועות האחרונים לא נחשבים.
זה לא באמת חיים. זו תקופה שתעבור.
היא תלמד בארץ.
בבית הספר לא ישוו אותה עם אחותה.
לא יגחכו. לא ירימו גבה. לא ידברו.
פשוט לא ידעו.
היא תחזור בתשובה.
אף אחד לא יכול למנוע אותה.
כבר שבועות שהיא נראית כמו דתיה.
וליאת תתרחק ממנה כשהיא תהיה דתיה.
ואולי כשהיא תהיה דתיה היא תמצא מישהו לשאול אותו את השאלות שלה שיש לה מהתאונה.
ולאמא לא יהיה מה לעשות. היא תשאר עם ליאת.
ועומרי. וספיר. ושיר.
משהו צורב לה בגרון.
כמו לפני חמש שנים. כשאבא סיפר להן על יעלי ומלי וחלי ובני.
מצאו לי ממלא מקום.
אבל אז היא הייתה בת אחת עשרה.
היום היא בת שש עשרה.
אותה תחושה.
היא מתביישת.