רק לרצות אותך טאטע

משל על הרהור תשובה קטן
מעשה במלך גדול ולו שני בנים:
אהבתו אליהם בכל ליבו הייתה,
אך טבעם היה נורא, של מרדנים.
את ידו הרחבה הוא פתח בשמחה,
והם כמובן היו כפויי טובה ועצלנים.
הם יותר התחברו לעניין המנוחה,
הם פעלו ההפך הם זללו מטעמים.
כבני מלך תואר פניהם לא נראה,
התנהגותם הייתה גסה עוד מנעורים.
המלך האומלל מה איתם יעשה,
הוא השכיח את זמן זה בנעימים.
עד שיום אחד אותם המלך ציווה,
הקימו מפעלים, אתם בני מלכים.
אוי עסק ביש, הבן הבכור בבכי געה,
הוא עצלן ועסקה לא תהיה בחיים.
והבן השני גם הוא כך אמר בזעקה,
אני לא אבנה לאבי מאומה מפעלים.
הם מרדו במהותם, בעניין המלוכה,
כולם כעסו, הארמון התמלא ברגזים.
הבנים מהארמון הם ברחו במבוכה,
לחיות חיים חופשיים הם מתחננים.
דמעות רבות על בניו המלך בכה,
והנה הגיע זמנם והבנים מתחתנים.
בכפר הם חיפשו, רחוק מעיר הבירה,
הבחורות לא ידעו עניינם של מלכים.
הם בחרו בדרך אחרת מהמלוכה,
המלך להם ישלח עונשים כה גדולים.
הם בניו אך צריכים להיענש בחומרה,
להטיף בהם מוסר איך הם מתנהגים.
התחפש לו האב לכפרי ועזב את העירה.
הוא עקב אחריהם וראה מה הם עושים,
ומהבן הצעיר הוא התרשם ממה שרצה,
הוא רחוק כל כך מהמלך מכל המשרתים,
והנה הוא שומע אותו מעלה במחשבה,
*"אולי אשמע בקול אבי ואחיה כמו מלכים?"*
דמעה ירדה למלך, ליבו התמלא אהבה.
עברו שנים וכלום לא השתנה עם הבנים.
המלך שלח רצים להחזירם, עתה הענישה.
הם הגיעו איתם בצער דומעים וכואבים.
עונשם 10 שנות מאסר, זמן למחשבה,
כנגד 10 שנים שמרדו ועזבו לכפרים.
הם בכו לנפשם, זעקו לחזור בתשובה,
אך לאו, הזמן תם לשוב אינם עוד יכולים.
והנה המלך קרא רגע לפני שהדלת ננעלה,
*"הבן הצעיר משוחרר לאלתר לחיים!"*
הייתכן, הכיצד?! הוא הרי כפר במלוכה.
אחרי כל ההבל, אין סיכוי שיחזרו הבנים,
והסוד הגדול הוא שלשוב לאביו הוא רצה.