קטע אימה (😉) 12!!!

הוא הבטיח שהוא יגלה.
והוא קיים.
בלילה קמתי, לא הצלחתי להירדם. רציתי לשאול את אמא מה היא חלמה הלילה.
רציתי לדעת מה יהיה בפגישה הבאה שלנו בעולם השחור.
מילותיו צפות בין רקותיי, נוגות.
"כל מה שקורה לך בעולם השחור – אמא שלך יודעת", כך הוא אמר. יודע מה הוא אומר.
ואני, נסערת לא מעט ומבולבלת הרבה, מתיזה: "איך?".
"היא חולמת את זה", מגיעה התשובה, שקטה וחודרת.
היא-חולמת-את-זה..
מנגינה רגועה מתנגנת במוחי, דיכאונית קמעה. פותרת את כל השאלות.
היא חלמה..
היא חולמת..
היא עוד תחלום.
אמא יודעת מה קורה איתי. היא ידעה להזעיק את אהרון כשצריך.
היא ידעה מתי אני זקוקה לעזרה.
אבל למה דווקא היא?
"כי ככה", אומר אהרון למחרת, מתחמק במיומנות מפתיעה.
"אהרון!", אני מזכירה לו. הבטחת – תקיים.
הוא נאנח. "אני לא יודע הכל, כן?", הוא אומר ולא נשמע אמין במיוחד, "וגם עדיף שלא תדעי הכל. בשבילך".
"למה?", אני פגועה.
"כי ככה. מה כל כך חשוב לך?", הוא זועף, "סקרנות?".
"גם".
"אמא גילתה לי כי היה צורך".
אני פוסעת פסיעה אחורנית: "בסדר, תודה. להתראות" מתרחקת בצעדים גדולים, מיוסרים.
"מיה!", הוא צועק, מדביק אותי במהירות. "אני מתבדח".
"כן?".
"כן".
אני מעווה פנים בפקפוק: "אז בוא תספר לי את 'סודות המדינה"', לגלוג מבושם, "נמאס לי שאתה מסתיר ממני, נמאס לי".
הוא משפיל עיניו, נעלב למראה.
"התחמקות נאה", אני מפרגנת לו מחמאה, "להראות פגוע זו בהחלט טקטיקה יוצאת דופן. אבל, במחילה, אני לא מתכוונת לשחרר".
לא רוצה לריב עם בעלי. פשוט לא רוצה.
אבל אחרי יום כזה, אני פשוט לא מצליחה לשלוט ברגשותיי. ובכלל, היה נאה מצידו בכל זאת אם היה מתחשב במצבי. עברתי חוויה לא קלה בעולם הנוף הזה.
"מיה..", הוא מתחיל בהיסוס. "איך הגעת לעולם השחור?".
"מה זאת אומרת?", אני. "בעדשות השחורות, לא?".
טראחח..
זכרון מתפוצץ בתודעתי.

"עלטה.
אפילה סמיכה עוטפת אותי מכל כיוון.
משום מקום צצה דמות מולי, לבושת שחורים.
"היי", היא אומרת.
אני בוהה בה, "מי את?".
"אתה", הוא מתקן.
"מי אתה?", אני חוזרת על השאלה שוב, המומה. המבט שלי נעוץ בבגדיו השחורים.
"את באמת רוצה לדעת?".
"כן".
"את לא", אומרת הדמות ונעה קדימה. אני נסוגה צעד אחורנית.
"מה אתה עושה כאן?", סלידה מציפה אותי.
"שאלה טובה", עונה הדמות בשקט, מסתובבת ונעלמת באפילה.
אני קורסת על הרצפה. "מה הולך כאן???", צועקת לחלל, מיואשת. הצעקה שבה אליי באלפי קולות מהדהדים.
פק. אור נדלק בבת אחת.
תדהמה.
אני-בחדר-שלי.
עדשות שחורות לעיניי, מולי יושבת אמא שלי. גם לה יש עדשות.
אני מכחכחת, מנסה לטהר את גרוני.
"מי זה היה?", הקול שלי יוצא צרוד כזה, משונה.
אמא שלי מביטה בי במבט נוקב, מפלח. העיניים שלה מצטמצמות לשני חרכים צרים:
"בעלך".."

אמא?
אני עוצמת עיניים, מבולבלת. המומה.
איך היא זיהתה שהוא בעלי??!
אלפי שאלות צומחות פתאום, ממלאות את מוחי עד מחנק. סימני שאלה חגים סחור סחור, מקפצים.
ואולי..
אולי אי שם, ניצב לו גם סימן קריאה?