פאנפיק ממלכה במבחן, חלק שניייי!!!

"לא."
"אונמר…"
"לא."
"אני מצטער."
"אז מה אם הם רוצים? גם אני רוצה אותך. מה לעשות שתפסתי קודם?"
אולה חייך, חיוך קטן וקצר.
"אונמר, אם אני לא אלך הם יפרצו פנימה."
"ואז יהיה לכם אותך בכל מקרה."
הוא הנהן בכבדות. "ואנשים ייהרגו בדרך."
השיניים שלה התחפרו בבשר שפתה התחתונה.
"אפשר להזעיק עזרה."
"אנחנו מוקפים. אם מישהו יוכל להזעיק תגבורת, זה הם, לא אנחנו."
"אוף."
מישהו מיהר לעברם. אליצור.
"אדוני, הם נתנו לנו חמש דקות להחליט."
"נסו למשוך קצת את הזמן." הוא פקד, ואז הסתובב חזרה אליה. "אונמר, אני יודע במה אני בוחר, אבל ההחלטה נוגעת גם אלייך, ואני לא אעשה שום דבר בלי הסכמתך."
היא נשמה עמוק, עמוק, דוחסת אוויר לריאותיה.
"אני תומכת וגאה בהחלטה שלך." היא לחשה במאמץ.
עיניו ברקו פתאום. הוא מצמץ. "תודה." הקול שלו רעד מעט. "הלוואי והיה לי זמן לארגן לך מהר גט."
היא נרתעה. "לא!"
"אני לא רוצה שתישארי עגונה, אונמר."
"אני רוצה לחכות לך, בכל מקרה."
הוא נענע את ראשו באיטיות, בולע פעם ופעמיים. "אין הרבה סיכוי-"
היא קטעה אותו. "אני מעדיפה לקוות."
"תודה." הוא לחש שוב.
אליצור סימן משהו ממקומו ליד השער. שלוש דקות.
"את אישה חזקה אונמר. תתמכי במשפחה שלי?"
"כמובן."
בתנועות מהירות, זהירות, הוא הסיר את החרב מחגורתו והושיט לה. בתנועות דומות שלף גם פגיון מהנדן בירכו וסכין קטנה מנדן הקרסול.
"תשמרי לי על אלו?" הוא קרץ. "עד שאחזור."
היא השיבה חיוך, ואז טמנה את הפגיון בין קפלי שמלתה, דחפה את הסכין לנעלה וסגרה אצבעות על ניצב החרב, קרירות הברזל צורבת את עורה.
"אליצור! אמור להם לפתוח מעט את השער."
עיניו של אליצור התרחבו "אתה בטוח?"
"בטוח." עיניו נעצמו לשניה. "תודה על הכל, אונמר."
הוא הסתובב, כושל לעבר השער.
"אולה!" הוא הפנה את פניו לעברה. "לך עם ראש זקוף." היא לחשה, פיה יבש עד כאב.
עם חיוך קטן, הוא זקף את ראשו וחצה את החצר בפסיעות נמרצות, בטוחות.
השער חרק.
לרגע אחד, עיניהם נפגשו. לא היה פחד בעיניו. הוא חייך לעברה. היא חייכה חזרה.
השער נסגר.