פאנפיק ממלכה במבחן!!! חלק ראשון

זה היה יום רגוע.
לפחות, כך הוא התחיל.
רוח נעימה ליטפה את פניהם, והאופק נפרש למרגלותיהם, רגוע ומנומנם.
"אונמר."
"כן?"
"מה זה שם?"
"איפה?"
אולה הצביע לנקודה כלשהיא בשדות, שנדמה היה שהיא נעה לכיוונם. ענן אפרפר נמרח על השמיים התכולים מעליה.
"נו, באמת, אולה, כאילו שהראייה שלי תתחרה בזו שלך." היא צחקה.
הוא התקרב אל מעקה השיש, עיניו מצומצמות, והחיוך המשועשע נמחה באחת מפניו.
"זה נראה אבק. כאילו דוהרת שם קבוצה גדולה של אנשים." דקה חלפה בשקט מתוח. "קבוצה גדולה מאוד."
"אולה." היא נעמדה לצידו. "אתה מודאג?"
הוא הביט בעיניה וחייך את חיוכו החם, היציב.
"יהיה בסדר, בעזר הק-ל."
היא חייכה חזרה, אבל החיוורון סביב שפתיו לא נעלם מעיניה.
"תכף אשוב. תוכלי בבקשה לשים עין על מה שקורה שם, בינתיים?"
"וודאי."
עשר דקות חלפו. הדלת נפתחה מאחוריה.
"אונמר? יש התפתחות כלשהי?"
היא הסבה את ראשה באיטיות, פניה חיוורות.
"מה מסמלים הצבעים צהוב וירוק על דגל?" היא שאלה, גרונה צחיח.
הצבע אזל מפניו. בשלוש פסיעות מהירות חצה את המרפסת ונעמד לצדה, ידיו מתהדקות על השיש הקריר.
"סלג'ואר."
*
הילדה הייתה אולי בת שמונה, פניה מוכתמות בתערובת של פיח ודמעות.
"אל תדאגי, מתוקה." קולה של אונמר היה רך, אימהי כמעט. "נפצעת?"
הילדה הנהנה בהיסוס, בכיה שוכך עם לטיפותיה של אונמר.
"כבר אקרא למישהו שיטפל בך, חכי כאן, חומד."
אונמר הזדקפה והביטה סביב.
חצר המבצר המתה אנשים. ההתבצרות היתה מהירה וחפוזה, ורעד עבר בגבה כשהרהרה בגורל האנשים שנותרו בחוץ, נתונים לחסדיהם של חיילי סלג'ואר האכזריים.
"אונמר."
היא הסתובבה במהירות.
"אולה!"
"את בסדר?"
"יחסית. ואתה?"
"אני בסדר כשנתיניי בסדר."
פעם, לפני שנות אור, היא הייתה מחייכת כשאמר את המשפט הזה. עכשיו הוא העלה דמעות בעיניה.
"אז אתה לא בסדר."
אנחתו היתה שקטה וכאובה.
"לא." לרגע עמדו יחד בשקט, ואז הוא הרים את מבטו אל השמיים המשחירים מעשן השרפות בחוץ.
"שלחתי שליח." קולו היה כבד. "לשמוע מה רצונם."
"ומה רצונם?"
עיניו האפורות הביטו ישר בעיניה, ורק אז הבחינה אונמר במבט המוזר בהם. ליבה שקע.
"מה הם רוצים, אולה?!"
שתיקתו התמשכה.
"אולה!"
"הם רוצים אותי."
*
המשך יבוא.
אולי.
אם בא לי.
מקווה שכן.