פאדיחות /2

באחד מימי החופש המשמים (לא השנה, גם ההוא הקודם היה משמים😜).
קמנו לבוקר-צהריים, מפוג'מים ומלאי רעיונות שוברי שגרה. הבעייה הייתה, שכאמור – קמנו לארוחת צהריים, והילדים הקטנים (שעוד למדו. הגנים ריחמו עלינו), בדיוק סיימו את הקייטנה שלהם.
אבא שלי התקשר. נו, כמובן. שוב אני צריכה לרדת להביא את הקטנים. אני, בשיא הטבעיות ובטון הכי מתלונן שהגרון שלי יכול להפיק שפכתי על ראשו סילון של כעס, זעם וטענות.
שיעול .
אני עומדת להתעלף.
זה היה פקיד בבנק. המסכן נפל עליי ביום לא מוצלח… 🤐🥶

מכירים את הקטע הזה שהמנהלת דופקת באמצע השיעור ומוציאה את המורה? זה ה-רגע שלנו, של התלמידות.
זה היה יום נחמד, לא חם מידי ולא גשום מידי (כאילו שאני זוכרת). ישבנו ולמדנו, פה ושם פטפטנו, דרך הצ'אטדף' – התכתבות באמצעות חבילה עוברת, סליחה – מחברת עוברת, או אפילו המבחן בתורה..
אז, כנזכר לעיל, המנהלת הוציאה את המורה חמוצת הפנים. ניצלנו את הרגע. אחת הבנות נעמדה על כיסא, ברקים בעיניה: "מי אוהבת את המורה?".
הרוחות התלהמו. "בוז!!!!!",שאגו כולם בזעם יוקד,
בדיוק ברגע שהדלת נפתחה, והמורה נכנסה לקול תרועות ההמון…

הרגע הזה שאת מסתדרת מול מראת רכב…
הייתי בטוחה שהשטח נקי. רכנתי על מראת הרכב והתחלתי להשיב שוונצ'ים סוררים לגבולם, תוך זעקות 'שובו בנים שובבים!'. לפתע הרכב קופץ בנהמת מנוע ומתחיל לנסוע..
אני מרוכזת. פוצחת במרדף אחרי המראה שברחה לה.
לא מבחינה בחלון שנפתח, באישה שמוציאה ראש: "סליחה, אני צריכה לשוב הבייתה"..

*כל הזכויות שמורות.