על תנאי /18

הם חצו את הגבול בשלום. חיילים חיכו להם שם. לאחר שאלירן ערך שיחה קצרה ליואב תמיר, הרמס"ד, וסיפר לו את כל אירועי הימים האחרונים. הלה דאג לשלוח חיילים שיחכו להם שם. ומסוק שייקח את נוריאל אל בית החולים הקרוב.

את אלירן ובועז קרא אליו מיד, כדי לשמוע את כל הפרטים. אלירן היה תשוש ועייף. ובועז היה פצוע ברגלו שלא חדלה מלדמם, ופניו היו חיוורות. יואב שלח את בועז לטפל ברגלו אחרי שתיקצר לו את כל האירועים. ולאחר ששמע את כל הפרטים ולו הקטנים ביותר, איפשר לאלירן לחזור לביתו עם ג'וני. והבטיח לו שידאג שיטפלו בנוריאל על הצד הכי טוב שאפשר.

אלירן חזר לביתו, והכין ארוחה לו ולבנו. אחרי שהשכיב את ג'וני במיטתו והלה נרדם. הוא שקע בתנומה קצרה על הספה. הוא התעורר כעבור שעתיים, ערך שיחה קצרצרה לבועז, וביקש ממנו שיבוא לשמור על ג'וני. בועז הגיע במהירות, ולאחר מכן הוא לבש את מעילו שחיכה לו כל הזמן הזה על המתלה בחדרו. הוא לא החליף בגדים, הוא מיהר מאוד והסתפק בכובע המצחייה התכול שלו.

הוא זינק על אופנועו שגם הוא חיכה לו בסבלנות רבה, ודהר אל בית החולים בו אושפז נוריאל. אך לא הורשה לבקרו, הודיעו לו שכעת עורכים לו ניתוח מסובך וקשה מאוד. ויש סיכויים מעטים שלא יצא ממנו בחיים. אלירן קיבל את ההודעה בהלם גמור ובשפתיים נטולות צבע. וצנח על אחד הכיסאות המזדמנים. מקצה המסדרון צדו את עיניו שני חרדים חב"דניקים בכובעים שחורים, שהתקדמו לכיוונו, ובמוחו עלה רעיון מוזר. אבל שמצא חן בעיניו. הוא ניגש אליהם במהירות.

״היי, סלחו לי. אני…אני יכול לדבר איתכם כמה דקות?״

״בשמחה,״ האירו לו פנים, ואחד בעל זקן שחרחר שאל, ״עם מי יש לנו הכבוד?״

״אה…״ בתכנונו לא ראה סיבה להציג את עצמו. הוא רצה להגיד שם בדוי אך ראה שאין לו מה להפסיד. החרדים הם מאוד תמימים. ושמו לא ממש יזיז להם. מה גם שהם לא מודעים לפועלו כסוכן. ״אלירן אוונס. נעים מאוד.״

השניים לחצו את ידו. ״נעים מאוד, משה ויוסי.״ הציגו את עצמם.

״טוב, תשמעו, אני צריך את עזרתכם.״ אלירן התיישב על אחד הכיסאות וסימן להם בידו לשבת מולו.

״במה העניין?״ שאל משה, בעל הזקן השחרחר.

״חבר שלי. חבר טוב מאוד. הוא במצב קשה ועובר עכשיו ניתוח ש… יש סיכויים שלא ייצא ממנו בחיים. אתם הדתיים, והחרדים בפרט, מאמינים כאלו…רציתי רק לבקש שתעשו את מה שאתם יודעים לעשות כדי שהוא יחיה. תמיד מספרים עליכם שאתם יוצאים מהמצבים הכי קשים בחיים בזכות האמונה שלכם והאדמו"רים שלכם…אני לא מבין בזה. אני לא כזה, ואני לא יודע מה צריך לעשות.״ אלירן התפלא על המבוכה שחש.

משה ויוסי הביטו בו בהשתתפות כנה. ״שמע,״ החל יוסי, ג'ינג'י רזה ונמרץ. ״זה לא דבר שאתה לא תוכל לעשות. אנחנו רק מאמינים ומתפללים. ואחר כך מקווים לטוב. יש את ספר התהילים. יש בו כל מיני פסוקים, מאוד יפים, חייב לציין. אני אתן לך אחד כזה ותגיד את כולו. אוקי?״ הוא הושיט לו ספר תהילים בעל כריכה לבנה מעור. ואלירן נטל אותו בהיסוס.

״מה…מה אני צריך לעשות?״ דפדף בו הלוך ושוב.

״פשוט תאמר את המילים. ותתכוון אליהן.״ הסביר משה בפשטות והם קמו ללכת.

״רגע,״ עצר אותם אלירן ופנה אל יוסי, ״זה שלך.״

״אנחנו נשארים כאן בסביבה. חוץ מזה, זאת מתנה בשבילך. ממני.״ עיניו של יוסי חייכו.

״למה אתם פה?״ התעניין אלירן בסקרנות.

משה השפיל את עיניו בעצב, ויוסי דיבר, ״אני כאן כדי לתמוך. זה אבא שלו, הוא חטף התקף לב והוא די זקן. בגיל שלו זה כבר מסוכן. אבל אל תדאג, אנחנו מקווים לטוב.״

אלירן אהב את האמונה הזו. השניים הלכו והוא החל למלמל בקול רועד. עובר מעמוד לעמוד במהירות. מנסה להספיק כמה שיותר.

שעה עברה. שעתיים. שלוש. אלירן גמר את הספר פעמיים. ורק אז הופיע מולו המנתח, בפנים שטופות זיעה, ואלירן התרומם באחת. מביט בו בתקווה.

חיוך עייף עלה על פניו של המנתח, ״זה הצליח.״

עיניו של אלירן אורו, ״באמת???״

״אני נראה לך אחד שיש לו כח לשקר?״ צחק המנתח. ״בקושי לדבר אני מצליח.״

אלירן הרצין. עיניו מלאות הכרת הטוב. ״תודה. ממש תודה.״

המנתח צחק בשנית, ״אתה נשמע קרוב משפחה, אבל אתה רק חבר.״

״תאמין לי, בשבילי – הוא הרבה יותר מזה.״

המנתח הניד בראשו, לא ממש מתרשם. אלירן סגר את ספר התהילים ותחב בכיסו, מוחה את מצחו שטוף הזיעה. ״אני יכול להיכנס אליו? מה איתו?״

״רק סיימנו, והוא צריך להתאושש. אבל הוא יצא מכלל סכנה, ואני מניח שיתעורר. אם לא היום, אז בעוד יומיים, שלושה. אני לא חושב שכדאי שתיכנס. תגיע מחר מוקדם בבוקר, ותוכל להיכנס אליו. אם תגיע עד תשע תוכל להיכנס מיד. אם לא, תצטרך לחכות עד שלוש בצהריים.״

אלירן הודה לו ויצא ממבנה בית החולים. אז יש לו כמה שעות לנוח בביתו. וזה בדיוק מה שהוא זקוק לו לקראת יום המחר שיכלול ישיבה בבית החולים ליד חברו הפצוע. והמון תפילות. הוא בטוח.

בועז חיכה לו בביתו, מנמנם על הספה. וברגע שפתח את דלת הבית הוא קפץ ממקומו ושפשף את עיניו.

״ככה אתה שומר!״ סנט בו אלירן בחיוך.

בועז פיהק, ״שמעתי כל רחש…״

״איפה אתה ישן הלילה?״ התעניין אלירן בנימוס.

״לא החלטתי עוד.״ הודה בועז, ״מה עם נוריאל?״

״הניתוח שעשו לו הצליח. אני בא אליו מחר. אגב, אתה מוזמן ללון אצלי.״ הוא הסיר את מעילו נכנס לחדרו וצנח על מיטתו בבגדיו, מסמן לו על המיטה שלצידו. ואז עוצם את עיניו, מרפה את גופו הנוקשה, ושוקע בשינה עמוקה.

בועז אמיתי משך בכתפיו, והתיישב על המיטה. נועץ את מבטו בפניו הדוממות של אלירן.

בסוריה הוא נחשף כסוכן. הוא יצטרך להישאר בארץ. השאלה היא מי חשף אותו. אולי אלירן ונוריאל פגשו מישהו שם, ורמזו עליו? אולי…אולי הזכירו את שמו וצותתו להם? ואת רובי קוט הוא לא הכיר. אבל היה בטוח שאלירן מכיר לפי חילופי הדברים ביניהם ומבט עיניו ההמום של אלירן כשראה אותו.

אלירן נכנס אל החדר ונשם עמוקות לפני שהביט בפניו הדוממות של חברו. מסיכת חמצן הייתה מחוברת לאפו ולפיו, וחזהו עטוף בתחבושת צחורה עבה. ידו מגובסת, פצעי השבי שלו חבושים אף הם.

הוא התיישב על כיסא לצד מיטתו, וחנק את הדמעות שכמעט עלו בעיניו. אח בחלוק לבן נכנס לחדר. ואלירן פנה אליו ושאל האם הפצוע שכאן התעורר. האח הניד בראשו לחיוב. ״כן. אבל הוא חלש מאוד, ורוב הזמן רק ישן.״

אלירן רצה להודות לו, אך הלה יצא כבר והוא החזיר את מבטו לנוריאל. הוא רכן מעליו, אוחז בידיו הרופסות. ״נוריאל…נוריאל…זה אני, אלירן… תתעורר.״

עפעפיו של נוריאל רטטו, והוא פקח את עיניו. כשראה את פניו הדואגות של חברו, עלו דמעות בעיניו.

הוא לחש,״חשב…תי…שלא….ניפגש…..יו…יותר….חשבתי…שזה…הסוף…״

אלירן דמע גם הוא, ״אני חשבתי שאין לך סיכוי. היית…היית נראה נורא. חשבתי שלא אראה אותך עוד. אני שמח שאתה כאן. איתי.״

נוריאל השתעל ממושכות. ״גם אני.״ קולו נשמע עמום מבעד למסיכת החמצן.

״איך אתה מרגיש?״ הביט בו במבט מלא חמלה.

״חלש…״ הוא לחש, ״אלירן, אני מרגיש שהאדמה בוערת תחתינו. יותר מדי אויבים מסתובבים במסווה של ידידים סביבנו. אני…אני לא רוצה לסכן אותך. אבל אתה חייב לעזור לי.״

״במה העניין?״ פניו של אלירן קפאו, והוא החל לדבר עניינית.

״המחשב, אלירן. המחשב של מייקל. הוא נמצא אצלי.״ עפעפיו של נוריאל נשמטו על עיניו בעייפות, אך הוא פקח אותן חזרה.

״מה? מה אתה צריך?״ אלירן בהה בו באי-הבנה.

״אתה באמת לא מבין, אלירן? המחשב של מייקל. המחשב שבו הוא תיעד את כל משימותיו. הוא הצפין כל תיקייה בקודים סודיים ששמר אצלו. את המידע שלקח מחאלד אל-כביר, הוא גם תיעד שם. המחשב שלו הוא פצצה מתקתקת. והיות שהוא אינו עוד בין החיים, אני האדם היחיד ששרוי בסכנה הזו. חייבים לעשות משהו לפני שישימו עליו יד. כי אז- שנינו נהיה בצרות.״

הבוס התקשר. עצבני לחלוטין. ״איפה ר.ב.ק? אני רוצה ע-כ-שי-ו את ר.ב.ק.!!!״

״זה יהיה קצת בלתי אפשרי.״ ענה האיש שלו בקול משועשע.

״מדוע?״

״משום שהוא עבר עם קליע ישר לעולם הבא.״ צחק האיש ולא נשמע מוטרד מהעניין.

״איך זה קרה?״ ביקש הבוס לדעת. קולו קפוא כקרח.

״שוב הוא התעסק עם אוונס ועם החברים שלו. הם ערכו איזה עימות ביניהם. וגברו עליו ועל אנשינו. מצאנו אותם מתים בדירת המסתור של באהיד הבוגד שכפי הנראה היה סוכן סמוי של המוסד…״

״עזוב סיפורים. כעת אתם מתמקדים רק בדבר אחד: חיסולו של אוונס. אני רוצה לשמוע על מותו, ואני רוצה את הגופה שלו אצלי. מובן?!״

״מובן, אדוני. אנחנו כבר נצא למשימה. אנחנו ננקום את דמו של ר.ב.ק.״…

– יותר נכון, את דמו של רובי קוט. בשם הקוד בו כונה ר.ב.ק.

המשך יבוא בפרק 19 אי"ה.