על תנאי

נתן סוכך על פיו בידו, למנוע מזעקתו להתפרץ לחלל האוויר. פניו החיוורות שטופות זיעה קרה. הוא לא באמת התכוון למה שאמר, הוא לא רוצה להיפרד מבני לנצח. הוא אמר הכל בסערת רגשות, ודמעותיו של בני המסו את ליבו כליל.

בני לא בחור רגיש, הוא מאופק ומתון יותר ממנו. הוא לא בוכה סתם. הוא באמת אהב אותו וחפץ בקרבתו, זה הוא שגירש אותו, ומה יעשה כעת?

מי היו אלה שחטפו את בני? למה? מה הוא עשה?

מה שבטוח הוא יספר על כך לראש הישיבה, או לפחות ליוסף המשגיח. הוא לא מסוגל להתמודד עם הרגשות המעורבים. הם חזקים ממנו.

את הדרך לישיבה עשה נתן כשהוא הלום ומבולבל. נכנס לחדרו, מתמוטט על מיטתו ועוצם את עיניו. דמותו חסרת האונים של בני כשעזב אותו לבדו, עלתה בו לפתע. מרעידה את ליבו ברגשות אשם. אפילו סליחה לא אמרתי לו. הוא בלע את רוקו, ומי יודע אם…אם ניפגש שוב…

סקאי הביט בו, שותק. לא מראה נוכחות. אם היה מכיר את נתן קצת יותר טוב אולי היה שואל למצבו. אבל הוא לא רוצה לחטט בענייניו הפרטיים של בחור שבקושי הכיר, ואם לומר את האמת

הוא אהב יותר את בני השמח, הרציני וההומוריסט מאשר את חברו השתקן והתלותי. הוא צפה בסתר בשיחתם האחרונה של השניים וקצת כעס על נתן, שהעז להלשין על חברו להנהלת

הישיבה. והעריך את בני שנטה לסלוח במהירות.

דמעות של עצב ותסכול זלגו מעיניו של נתן, הכתימו את לחייו החלקות.

הטעות השנייה שלו.

הטעות הראשונה הייתה עם יחיאל, מן הנראה שלא היה אכפת לו ממנו מספיק. הטעות השנייה היא שהוא ויתר על החברות שלו עם בני, פגע בו, ונתן לו להסתדר בכוחות עצמו עם מגבלותו. יכול היה להיות שאם היה איתו אז, לא היו חוטפים אותו האלמונים בכזו קלות.

אני לא יכול לוותר. אסור לי להתייאש. ייאוש הוא דבר מסוכן, בייחוד אם מדברים על בני. כל דקה היא קריטית. אני חייב לפעול. לבד.

ראשית, אם אדווח על זה ייקח להם שבועות אם לא חודשים עד שיעשו משהו. וזה יותר מדי זמן בשבילי ובשבילו. שנית, בני פצוע ברגלו, חלש, וסובל מכאבים.

רק שלא יסבול על כך בנוסף. אלוקים, בבקשה…נתן שקע בשיכרון חושים, נוטה לנמנם.

בבקשה בני, תחזיק מעמד, תן לי הזדמנות לתקן. תן לי הזדמנות לבקש את סליחתך. ותסלח לי. תסלח לי מכל הלב. כי אני אוהב אותך…

״איך קוראים לך?״ האיש דיבר בעברית צחה, לעומת האנשים שסבבו אותו ודיברו ערבית בעלת מבטא ערבי מובהק.

״ב…בנ…י״. גמגם בפחד, פוזל אל האנשים דוברי הערבית כשלשונו משותקת כמעט באימה.

״בני – מה?״ שאל האיש בקול רגוע ואדנותי.

״בני… אדל..מן…״ הוא התלעלע, משתנק מעוצמת פחדו. איפה נתן שירגיע אותו, למען השם…ליבו התכווץ בכאב, נתן עזב אותך, לא היה מעוניין בחברתך. כנראה הבשורה על עזיבתך הייתה אנוכית מדי. ולא הגיעה לחבר מסור כנתן.

״אתה לומד בישיבה, נכון?״

בני הנהן. בתוך תוכו זעם עליו. יופי, באמת כל הכבוד. יודע מה זה ישיבה ומרגיש את עצמו על הגובה…

״מי חברי החדר שלך?״ שאל האיש בנינוחות, משל הייתה זו שיחת רעים.

בני היסס טרם ענה. ״נתן שטיינר…״

האיש הנהן, מוציא מכיסו סוכרייה בעטיפה מרשרשת, מסיר את העטיפה הכסופה באיטיות, ומחליק את הסוכרייה החלקלקה אל פיו. ״ויש עוד אחד״. ריח חריף מילא את החדר.

בני הסמיק והחוויר חליפות, ״כן, אה…הוא חדש בישיבה, קוראים לו סקאי.״

״מה שם המשפחה שלו?״ גלגל את הסוכרייה על לשונו, הבעת פניו אדנותית ונינוחה.

״אני לא יודע, בקושי הספקנו להכיר, והוא לא היה נראה אחד שאוהב לנדב מידע לסקרנים סתם כך״.

״אוקיי, זה מספיק לעת עתה. אתה משוחרר.״ הוא קירב אליו את פניו, ״אבל אם אתה פולט עלינו מילה אחת ואני אדע מזה – סמוך עלי – אנחנו נכלא אותך ולא נשחרר אותך כל כך מהר. שמור על הפה שלך.״

בני הנהן, עיניו מתרחבות באימה גלויה שלא ניסה להסתיר. האיש סימן בידו לאחד מאנשיו והלה הדף את בני אל מחוץ לחדר.

נתן החליט שזכותה של המשפחה לדעת ראשונה מה קרה לבני, ומיהר להתקשר לביתו. מה גדולה הייתה פליאתו מששמע את קולו העייף של בני מעבר לקו. ״הלו,״

״בני? זה נתן.״ הוא בלע את רוקו.

שתיקה.

״בני אני מבקש סליחה. באמת.״

המהום קצר.

״בני אני דאגתי לך. ראיתי איך שני אנשים לוקחים אותך בכוח לתוך רכב ונוסעים. אני חייב לשמוע שהכל בסדר איתך, שלא קרה לך כלום. בבקשה תענה לי!״

שתיקה.

״בני!!!״

צליל חדגוני. הוא ניתק לו בפרצוף.

הוא. ניתק. לי. בפרצוף. הוא. בני. החבר הטוב שלי. נתן מוחה אגלי זיעה ממצחו. עדיין המום. מביט בטלפון שלו במבט בוהה ולא יציב.

בני תמיד תמך בו, עודד אותו, צחק איתו, וגם שהכעס שולט בו בני מעולם לא שופט אותו לפני ששומע מה יש לו לומר. ועכשיו הוא לא שמע אותו. ואולי דווקא כן. אבל הוא ניתק לו. לא אמר את דעתו. לא אמר אם סלח. פשוט ניתק.

דמעה אחת חצתה את עינו ונשרה על מסך הטלפון, או יותר נכון – על מספר הטלפון של בני, שנתן סיים להקליד לפני דקות ספורות.

בני נשם עמוק עמוק. ולאחר דקה כבר החזיר לעצמו את הבעת פניו החתומה, הנוקשה.

דפיקות קלות על הדלת. אם זה נתן הוא ישלם על זה…קם ממקומו ונטל קב אחד, מדדה בקושי אל הדלת. מציץ בעינית.

בום.

אז זה לא נתן, אבל זה עוד יותר גרוע ממנו. רציתי להתנתק? יופי שרציתי. עוד לא אומר שהוא התנתק ממני. הוא חזר בסוף. כמו סרט נגמר שמתחיל מחדש. אני לא רוצה את המרוץ הזה, אלוקים. תן לו דעת ובינה להבין שאני לא מה שהייתי פעם. השתניתי, כמו כל אחד. פתח את הדלת לסדק צר, מכין את עצמו מבפנים, מקווה שיכול לעמוד בזה. שוב.

״בני!!!״ דביר הסתער עליו בחיבוק אמיץ וחם, טופח על שכמו, ״מה קורה?״ בני הרחיק את עצמו מחברו לשעבר בנוקשות, מנער את ידו של חברו ממנו.

דביר בחן אותו במבט ארוך, ״וואו! השתנית, ממש. אני גם רואה שאתה פצוע, לא ראינו אותך הרבה זמן אצלנו, תבוא לבקר. מתגעגעים אליך…״ בני נשאר באותה עמידה קפואה. לא זז סנטימטר אחד ממקום עמידתו. לדביר נמאס כנראה לדבר אליו מהדלת כי הוא מיהר לשלוח את רגלו פנימה בלי בושה ולשאול, ״אפשר להיכנס?״

לקח לבני חצי דקה להתאושש מחוסר הנימוס הבוטה, הוא הניד בראשו וסר מן הדלת, פותח אותה לרווחה.

דביר פסע בחופשיות לסלון, כמו בימים עברו, והתיישב בנינוחות על הספה. בני התיישב מולו.

דביר פתח את פיו, בני עצר אותו, ״רק שתדע, דביר. שאני לא מה שהייתי. אל תצפה ממני ליותר מדי.״

דביר הביט בו במבט תמה, ״למה מה קרה?״ הוא קיבל בתודה את כוס המים שהגיש לו בני.

״לא הרבה, אבל צדקת. השתניתי. וכל זה כבר לא מתאים לי.״ הוא התבונן בכפות ידיו, הרבה תלאות הן עברו. יעידו הצלקות…

״בני, הכל בסדר איתך? אתה מדבר ממש לא לעניין. ממתי אנחנו לא מתאימים לך, אה?! ממתי התחלת לחשב מסלול מחדש?״ דביר הניח בסערה את כוס הזכוכית על השולחן הקטן.

״הכל בסדר איתי. תמיד לא התאמתם לי, וכבר מזמן התחלתי לחשב מסלול מחדש. יש אנשים שזה לא נאה להם, מה לעשות. אתה יודע, הכל מגיע מהקנאה, והתאווה, והכבוד…״ הוא עצם את עיניו והתנדנד לצדדים, שם עצמו כלומד.

״מה??? עכשיו אני בטוח שהשתגעת בני, כואב לך כל כך עד שאתה מאבד את שפיותך?״

״כן. כואב לי הלב כל כך. עליך, ועל החבר'ה, שלא מצאתם את דרך האמת. את המסלול הנכון, כמו שאני מצאתי.״

״גיבובי שטויות!״ נבח דביר, ״אנחנו במסלול הנכון, אתה זה שסטית! אתה זה שנטשת או-״

בני קם ממקומו באחת, אדום כולו מזעם. ״גיבובי שטויות??? זו האמת! אתה לא רואה היכן אתה נמצא, אתה כמו סומא בחשיכה, זה מה שאתה!״ כוס הזכוכית התנודדה בצורה מסוכנת וצנחה על הארץ, מתנפצת לאלפי רסיסים נוצצים, עשויים קריסטל דמה.

״טוב, אני הולך להודיע לחבר'ה שמצאתי את המשוגע האלוף ביותר בעולם שזכה בפרס נובל, אחד הנדירים, אני חייב לציין.״ פלט דביר בלעג ובוז, מתרחק לכיוון הדלת. ״להתראות…״

בני חשק את שיניו, מתאפק שלא להתפרץ, ולבסוף אומר בשקט. ״אני מקווה שלעולם לא!״

המשך יבוא בפרק 13 אי"ה.