על תנאי

סיפור חדש בהמשכים!!!

פרולוג:

הוא נעץ את מבטו בחפץ המתכתי שבידו. הוא עושה את זה, בין היתר, למען עמו, למען ארצו, למען אחיו היהודים. כולם מרוצים ממנו, מעבודת הקודש בה הוא עוסק. בעיניהם שוכנת כל הכרת הטוב שאפשר לשדר. והוא מבין הרבה בכל מיני דמויות, שמשדרות כל מיני דברים. אנשים מעריצים, מעריכים אותו. ליבו מתכווץ בכאב. כן, הוא יודע שיש רק אדם אחד בעולם שלא מרוצה ממנו, כועס עליו ומאוכזב ממנו. הבת שלו.

בילדותה היא כמעט ולא חשה בחסרונו. הוא היה מגיע רק לעיתים תכופות, מחייך קצת, צוחק, מרגיע ומבין. היום הוא כבר כמעט ולא מגיע. אשתו חיה עם זה, איכשהו. והוא לא שואל איך, יודע שגם כך לא יבין. אבל הבת שלו – מעולם לא השלימה עם זה. היא רצתה אבא משלה, כמו שיש לכל החברות שלה. אבא שתמיד בבית. גם אם חוזר בערב, או בשעות מאוחרות של לילה, אבל העיקר שחוזר. ידיו מתהדקות סביב האקדח בנוקשות כמעט. זכר השיחה האחרונה עולה בו. בביקורו האחרון בבית.

״היי ליאתי שלי. מה נשמע? איך בלימודים?״ אני מנסה להיות אב ככל האבות. הזכיר לעצמו. להישמע טבעי ומתעניין. למה אני מרגיש תמיד שזה לא מצליח לי?!

ליאת בת הארבע עשרה מעיפה בו מבט בוחן, מתריס. ״כלום.״ מסננת מבין שפתיים מהודקות. אני כועסת עליו. לא רוצה ללכת שולל אחרי התחנפות והעמדת פנים.

״ליאת, אני באמת שואל.״ הוא אומר בכאב שמנסה להסוות. ״תספרי לי. הכל.״ ואמא זורקת אליה מבט זועף וביקורתי. ככה את מתנהגת לאבא שלך? אין בך טיפת כיבוד הורים? אומר מבטה וליאת מבינה את המסר ושולחת לאמה מבט משלה. אני לא יכולה לכבד אב שאיני יודעת עליו דבר. אולי חוץ מזה שהוא נושא בתואר 'אבא שלי'.

״אה! אתה באמת שואל?״ אפילו את הכינוי 'אבא' לא הצמידה לו. ״אז אני אגיד לך מה אני מרגישה. אני מרגישה כמו ילדה שאבא שלה נטש אותה רק בשביל לרצוח אנשים או לשדוד אותם. אני מרגישה כמו אחת החברות שלי, שהיא יתומה מאב. אבל ההבדל בינינו הוא, שאבא שלה לעולם לא יחזור. ואבא שלי עוד חי. היא לא מצפה לשום דבר, אולי רק לגאולה שתבוא. ואילו אני חיה כל היום בחרדות. אני יודעת שיש לי אבא. ולא, הוא לא מת. אבל הוא עזב אותי, והחליף אותי ב…בעבודות רצח, ושוד. בדיוק כמו טרוריסט. ומה שילדות מבית הספר מדברות עלי מאחורי הגב, גם את זה הוא לא יודע. וזהו. יש לי אבא, והוא בחר שלא להיות אבא שלי. ואולי אבא מת זה כבר עדיף. לפחות לדעת ש…שאהב אותך ולא רצה להחליף אותך בכלום.״

וזהו. הזיכרון חד ועוצמתי ומפלח את לבו כחץ, כקליע. נוריאל הרים את עיניו לרקיע. בבקשה אלוקים. לחש ללא מילים. תנתב אותי אל הדרך הנכונה. תכוון אותי, מה אני צריך לעשות?

יד הונחה על כתפו והוא התנער מחלומותיו באחת. ״תגיד, מה אתה חולם? איפה אתה נמצא?״ אלירן חברו הטוב, הביט בו בנזיפה. אך מבעד למעטה הזעף השתקף מבט אוהד. ״מה קורה?״

נוריאל נבוך מעט. ״שום דבר.״ מלמל. ״חזרה לעבודה.״ הוא דרך את האקדח ושחרר את הנצרה. אלירן דרך גם הוא את נשקו מפטיר תוך כדי מבלי להביט בו. ״הו, הגיע הזמן.״

נוריאל התנשף. ״הגיע.״ אלירן ירה כדור גומי אל אחד ששהה בסמוך מדי למבוקש ונוריאל שנייה לאחר מכן ירה ירייה אחת. בודדת. המבוקש שלהם לא הספיק להבחין באדם המתמוטט על הארץ לצידו, הוא חוסל מיד. הגיע הזמן להיעלם מהמקום.

אלירן בהה בו לרגע. ״יש כאן שני אופנועים. אבל אתה לא נראה לי בכושר לנהוג. אני אנהג, אתה תהיה מאחוריי.״ נוריאל ציית. ולא מפני שלא היה בכושר, כי לדעתו הוא היה. המחשבות פשוט תפסו אותו אל נתיב אחר, הוא ידע שלא יוכל לנהוג כך. הוא הוכשר להתעלם מהכל. גם ממחשבות וגם ממצפון. אך לא הוכשר להתעלם מכאב של ילדה קטנה. מהכאב של הבת שלו. הבת היחידה שלו.

הם הגיעו לדירת המבטחים שלהם. נוריאל קרס אל תוך כיסא העץ הנוקשה בעייפות. תוגה בעיניו. אלירן משך לעברו כיסא נוסף והתיישב. ״אתה מוזר, אתה יודע?! ממתי אתה מתעייף ממשימה כל כך פשוטה? ועוד אפילו לא נפצעת או משהו כזה. לא שאם היית נפצע הייתי מוותר לך, אבל אולי זה היה קצת יותר מוצדק. אז אולי תספר לי מה קורה איתך, אה?״

נוריאל החריש. אלירן לא דחק בו. לבסוף אמר בשקט. ״עזוב, עניין משפחתי.״ אלירן חייך. ״נו, מה? האישה גוערת בך? רוצה שתעזוב?״

נוריאל השפיל את עיניו מהמבט החודר של חברו. ״לא. דווקא לא.״ הוא לא רצה לשתף איש בצרותיו, אך מצד שני, בשביל מה יש חברים כל כך טובים אם לא בשביל זה?

״רק מה?״ אלירן לא רצה להישמע חטטן. משום מה הרגיש ככזה.

״הבת שלי.״ מלמל בחתימות ופסע לכיוון החדר היחיד בדירה. ״אני הולך לנוח מעט, אם זה לא מפריע לך.״ אלירן לא התנגד, הוא בהה אחר גבו של חברו עד שנעלם מעבר לדלת החומה. מה הוא כבר מבין בילדים שמעולם לא היו לו? אחרי שהתחתן לא בורך בילדים, והוא ואשתו הצטערו על כך צער בלתי ניתן לתיאור.

אלירן יצר קשר עם מפקדו. ״המשימה בוצעה בהצלחה.״ דיווח בקול יבש, וניתק. הוא יצא למרפסת, לאוויר הקר ונשם מעט אוויר צח ונקי.

ויש לו עוד משימה שהוא בכלל לא מעוניין בה. והוא מייחל שתסתיים בכישלון צורב. כי אם תסתיים בהצלחה, הוא לא יזכה לראות את אור הבוקר, בוודאי ובוודאי שלא לנשום אוויר נקי או מזוהם.

״הוא ייעשה את זה כי אין לו ברירה.״ השיחה נוהלה בחדר אטום, מוגן. מצלמות המעקב ומכשירי הציתות והאזנה היו מנותקים לשם שינוי.

תום לא היה בטוח. ״למה שהוא ייעשה את זה? במה אתם מאיימים עליו?״

״חביבי. הבעיה היחידה שלך – בעצם לא היחידה, כי יש לך עוד המון – היא שאתה לא בוטח בנו. מה נראה לך הכי מאיים עליו, הרי ילדים אין לו, כאמור.״ ציין נג'יב תוך שהוא נשען לאחור על הכיסא המהודר.

תום הביט בו בעניין. ״מה הכי מאיים עליו?״ האיש השלישי שהצטרף לפגישה עוד שתק, ותום תהה אם הוא אילם או שיש לו סיבה אחרת לא הצטרף אל השיחה.

״ג'ון.״ ולמבטו התוהה של תום הוסיף. ״ילד בן שבע, יתום. אין לו משפחה. והוא לקח אותו תחת חסותו.״

תום חש בגרד קל בעורפו. ״ילד יתום? בלי משפחה? זה קצת…אכזרי.״ הוא נע בחוסר נוחות על מקומו.

״אם הייתי מלא רחמים הייתי פותח עמותת חסד למען נזקקים ולא מגיע למעמד שאני בו כרגע.״ סינן נג'יב בזעם אמיתי. ״למה התגייסת לכאן? כדי להחזיר לעצמך את המצפון והלב או להתעלם מהם?״

תום הסמיק. ״אהה…אני מצטער. חטפתם אותו?״ הוא העביר מול עיניו תמונת ילד בהיר שיער ותכול עיניים. הילד שלו. האם היית רוצה שיסחטו אותך באמצעות הילד שלך? לא. היה לו ברור שלא. אז איך אתה יכול לסחוט אחר במשהו שאתה עצמך סולד ממנו? ילד. קטן, יתום. בגיל זהה לזה של בנך. איך אתה עושה את זה?!

״כמובן. התפקיד שלך לא יהיה כל כך קשה. רק לעקוב אחריו, לדווח. ובעיקר 'לתמוך' בו. בתור חבר קרוב שלו זו לא תהיה לך בעיה גדולה. והכי חשוב. אסור שתהיה לו טיפה של חשד בך, ברור?״

תום הנהן. רגשות מעורבים, שונים, געשו בתוכו. הוא נכנס לכבשן האש, ידע מלכתחילה לאן נכנס וכעת אין לו דרך חזרה.

הוא מעורב בחטיפה כרגע, הוא מבצע בגידה כעת. בגידה בחבר טוב. פועל כנגדו בצורה הכי אכזרית שקיימת. מי היה החכם ההוא שאמר ״אכזרי המה ולא ירחמו״? אכזריות היא הפך הרחמים, והיא שוכנת רק בנפש הרשעים.

ואתה אחד מהאנשים שנאמר עליהם את את הפסוק הזה.