סביב אותו השולחן

אין כמו משפחה.
"ללוש, סידרת את השולחן בסלון?" האווירה הייתה לחוצה של יום שישי.
"כן, מתי הם מגיעים?" מטאטא הסיליקון בידיה, היא נשענת על הקיר מעבירה מבט ברפרוף על הסלון, בודקת איפה נשאר לה עוד לנקות.
"שלום" עוד לפני שאימה הספיקה לענות, דלת הבית נפתחה, מכניסה דרכה את האנרגיות הסוערות של הזוג הצעיר שלהם. "שלום" ללוש חייכה ביבשות קלה ובישנות שאופיינית לה.
"מה קורה?" טובה נכנסה פנימה והשמלה הנועזת שלה מתנפנפת מעוצמת התזזיתיות.
"שלום, איזה יופי שבאתם, ב"ה" ברכה מסדרת את המטפחת הבהירה שלראשה, מחבקת את הכלה שנכנסה הביתה, שולחת נשיקה לדודי, בנה התמיר.
"כן, גם אני שמחה להיות פה, האווירה פה ניחוחה לעומת.." ללוש התחמקה באלגנטיות לחדרה השלו, מחפשת קצת שקט, לא מסוגלת לשמוע את המשפטים חסרי הטקט שחודרים מבעד לדלת הסגורה. "הכנס יצא מושלם, הכל היה פשוט פיקס, הרגישו שזה תחת פיקודי" גם צחוק חדר דרך הדלת וסומק קל הציף אותה, שונאת להתבייש בשביל אנשים חסרי בושה אבל, זה פשוט קורה.

—
סעודת השבת רועשת וחגיגית, השולחן עטוף במפה לבנה ובקצהו נרות השבת מאירים באור קדוש את הבית. "אויישש" זעקה נפלטת מברכה, אופיר שפך כוס מלאה מיץ. לינור ממהרת לפזר את הבלאגן, תוך דקות ספורות השלווה שבה ושיחות צדדיות ממשיכות קדימה. ברכה, דודי וארי קמו להוריד מהשולחן ולהביא את הבשר, יוסי, אבי המשפחה מעיין בקובץ לימוד, טובה ולינור משוחחות שיחה ערה וללוש יושבת בשקט מקשיבה לגיסותיה, שולחת חיוך ענק ואוהב להאחיין השלישי שלה מתוך החמישה וחושבת על הארבע המתוקים שנמצאים עכשיו הרחק, בחור נידח כדי לקרב יהודים רחוקים. "טובה תפוחי האדמה שלך מצוינים" לינור מתפעלת תוך כדי נגיסה במנה הצמחונית שלה.

"תודה, גם אני פשוט אוהבת אותם, הרכות מבפנים והקרנצ'יות מבחוץ. וממש קל להכין אותם"
"כן, אני רוצה את מתכון לחופשה שלנו, כי המסעדה שתהיה הכי קרובה לצימר במרחק שעה נסיעה." מבט מזועזע בעיניה.

חישוב מהיר, חופשה שלישית לשנה אחת ושוב אותם השוואות נדחקות למוחה על אחות ומשפחה שלא נוסעים לחופשות גם לא פעם בשנה. ללוש רק משפילה מבט מאחלת מכל הלב בהנאה.

—
הדלת נסגרת, הם מנופפים לשלום לארי האח הבכור, לינור ואופיר שהולכים לביתם וללוש מקווה בלבה שהם בהחלט הולכים את העשרים דקות המפרידות בין ביתם.
הספה מזמינה כמו תמיד, כשהם מתיישבים היא דודי וטובה. "נו, איך בסמינר"
"נחמד, צריך להכיר בנות חדשות אבל.." חיוך קל מציץ בזוויות פיה, היא אוהבת אותם, גם שהם לא בדיוק הסגנון שלה וסגנון הבית שהיא בעז"ה תקיים.
"יאאוו, אני מתרגשת, גיסתי הקטנה כבר גדולה. עוד שנה חתונה"
"אויש, אני לא באמת רוצה לחשוב על זה" צחוק פורץ ביניהם מנסה להיחנק מקולות ה "שששש" שמגיעות מחדר ההורים. "אני רק בת שמונה עשרה" "זה לא כזה רק"
"תתכונני להפקות שטובה מתחילה לעשות לך ליום הולדת התשע עשרה, רק אומר לך להתכונן" דודי גאה באשתו מפיקת ה-על שהפקותיה זוכות לפרסום בכל הרשתות החברתיות.
"דודייי" טובה מזועזעת, "זה סוד. טוב נו, תשכחי מזה. מה קורה אצל נחמי? הם כבר הרבה זמן לא שלחו תמונות." "נכון" השיחה ממשיכה בטוב. מתובלת בריכולים ודיונים ורק כאשר נרות השבת נכבים באופן סופי בשעה שלוש לפנות בוקר הם פורשים לחדריהם מחויכים.

—
הדלת שוב נסגרת והפעם מותירה את השקט והמחשבות, בלי שום טיפה רועשת חוץ מזיכרונות.
מוצאי שבת, וצריך לארגן את הבית המעט ההפוך. טובה וברכה יושבות בשולחן במטבח, כוסות תה מהבילות בין ידיהן. "נו איך עברה עלייך השבת?" ברכה מביטה על המוז'ינקה שלה בחיוך עייף ומלא נחת. "היה מעניין" ללוש מחייכת חיוך צופן סוד, יודע כל. עכשיו תורה להביט על אימה שגידלה באהבה אין סופית ארבע ילדים באותה דרך, ובעצם היא לא צריכה להביט רק להריח את ריח השובל שבדרכים השונות ולקבל את כולם כי היא באמת אוהבת את כולם.
גם כשהחיים, מפעל החיכוכים הגדול ביותר מזמן והרבה, דרכים מתפצלות, נקודות שצריך לכופף את הראש ולהכיל, להסכים ועם זאת לעמוד חזק על עקרונות, עם חיוך רחב וכן, לקוות שהצור עוד יציב והם עוד יחזרו.