משל למלך

ועבד ובן ועבודת השם

כמו בכל ההטפות זה התחיל במשל.
עם מלך ושר וגם עבד נכלל.

ואני אוזניים אוטמת לאלגוריות והסיפורים
עוד מימי המורה לספרות בשיעורים..
הסיפור מתחיל ואני יכולה אותו להשלים,
אלוקים ישמור כמה צפויים המשלים..
אז השר את המלך אוהב נוראות,
והעבד לו יכל היה יורה בו צרורות.
והמסקנה היא: מי למלך בטל יותר –
האם העבד השונא או השר המתמסר?
כמובן שהשר יחשבו כולם,
שכן ככה הוא הלך מחשבתו של העולם.
אך "מפתיע" אותנו הרב –
העבד בטל יותר גם אם לא ממש אהב..
ההתוועדות נגמרת
וכשבה אני מהרהרת
מה מופתעת אני לגלות
שקיבלתי תשובה לכל השאלות.
נכון, אני עבד. אין לי יותר מדי זכויות.
אולי אני לא שונאת, אבל גם לא אוהבת ברמות.
ברור שהשאיפה היא להיות שר,
להתקשר לרבי כמה שאפשר.
אך בינתיים אני רק בדרך,
וגיליתי היום שגם לעבד יש ערך.
גם להחלטות שלי שהם רק רשימה,
גם בתפילה מהירה כמעט בלי נשימה,
גם כשרציתי רק לסמן וי על לימוד,
וגם כשלראות וידיאו של הרבי לא הייתי במוד..
גם כשאין לי נשמה במעשים,
בקבלת עול הם מלאים.
נכון, זה לא המצב האולטמטיבי..
ורצוי שהחיבור שלי לרבי יהיה יותר אקטיבי.
אבל זה קצת מוציא אותי מדיכאון,
כי על העניין הזה חשבתי המון.

אשריי שזכיתי לפחות עבד של הרבי להיות,
ואם לא מתוך אהבה רק מקבע לעשות.