משושים

ומה שבינהם
נתי ישב מול המחשב עם אוזניות ושם עלי רגליים,
דורש דיגדוגים "הלו מלך, מה אני נראית לך?" צחקתי, "סתם נתושו, שים רגליים חופשי", דגדגתי אותו ותוך כדי הבטתי בפנים שלו, מנסה לספור את המשושים שהוא ירש מאבא.

פעם לפני שנתי עלה להסעה הייתי מחבקת אותו ומכריזה "נתושו יום טוב! אני אתגעגע למשושים שלך עד הצהריים, תשמור עליהם כן? הם הכי יפים בעולם!!" אמא הייתה מנסה לתקן אותי, "נמשים רוזה, לא משושים"

"באמת?!" פתחתי את העיניים הכי גדולות שהצלחתי "וואלה אמא לא ידעתי!" אמא הייתה עושה פרצוף של 'מה יהיה עם הילדה הזאת' ונאנחת, למדתי להתעלם מהפרצוף הזה.

נזכרתי בהבעה של אבא כשסיפרתי לו ברצינות איך דבורים מגיעות בלילה לפרצוף של נתי ומכניסות דבש לתוך המשושים "נו אבא, כמו המשושים שיש בכוורת" ניסיתי להסביר לו, הזיכרון גרם לי לצחוק בקול, "רוזה לכי לבקש מאבא לעקאח" אמא צעקה לי מהמטבח, הורדתי את הרגליים של נתי מעלי "נתי אני שניונת חוזרת, הולכת לבקש מאבא לעקאח" רצתי לסלון ממשיכה לצחוק כשנזכרת איך אבא מלמל לעצמו "אחח, בריאות, זה מה שהילדה שלי צריכה".

אז הייתי נפגעת בכל פעם שאבא היה אומר את זה, אבא ואמא בטוחים שאני לא בריאה בנפשי, שיחשבו, היום אני יודעת שאני אחת עם נפש בריאה ודמיון מפותח, אז מה אם אני כבר בת 15, 'אין גיל התבגרות לדמיון' אני אוהבת להגיד בטון של מנחת הורים לכל מי שרק מוכן לשמוע, זה שאבא ואמא רואים את זה כחיסרון – בעיה שלהם.

"אבא, אפשר לעקאח?" פניתי לאבא. "בטח מתוקה, הנה" חייך אבא, נתן לי חתיכה בגודל לבנה "שתהיה לך שנה טובה ומתוקה!". "אאאמן" ניגנתי בעיניים עצומות, בקושי בלעתי את הביס הראשון ונתי כבר חטף לי את העוגה מהידיים הופך אותה לפירורים פירורים. "אמא העוגה משווו" ליקקתי שפתיים בהגזמה "אבל אני מעדיפה את האוזן של נתי, היא יותר טעימה!!"

'תלשתי' מנתי את האוזן, התעלמתי מצרחת המחאה ו'הכנסתי' אותה לפה. "מממ נתי, טעים האוזן שלך" הצבעתי על הבטן שלי, נתי שוב צרח דרש את האוזן חזרה, "מצטערת" הוספתי תנועות ידיים דרמתיות "האוזן כבר עמוק בתוך הבטן שלי", נתי צרח שוב, הנחתי ידיים על האוזניים "נתי אין לך מה לנסות להוציא לי את האוזניים בצעקות, הן לא טעימות כמו שלך!!" בצרחה הבאה אמא כבר איבדה סבלנות, "רוזה תפסיקי להרגיז את נתי!", "סליחה אמא" השפלתי עיניים, מקווה שאמא לא רואה את החיוך שבלעתי, אהבתי את נתי עצבני, כשהוא היה צועק המשושים שלו נראו לי כמו זיקוקי אש.

אמא נאנחה, הוציאה את נתי מהמטבח ונעלה אותי בפנים כדי שאנקה את הפירורים. התחלתי לטאטא את הרצפה, פיהוק השתלט לי על הפה, אתמול אמא ואני נשארנו במטבח ערות עד מאוחר לבשל לחג, כשנתי ישן אפשר לבשל ברוגע, בהיתי בפירורים, נזכרת איך אמא שפכה דבש לעוגה בזמן שאני שטפתי כלים, הקופסת דבש הייתה במקרר, הדבש התקרר וזלג לאט לאט, "נווו" לאמא נמאס לחכות. "סבלנות, סבלנות" אמרתי בטון כמו שסבתא אומרת, אמא צחקה "הדור של היום" ציקצקתי בלשון "אין סבלנות! אפשר לחשוב לאן הזמן בורח!" אמא המשיכה לצחוק, אהבתי אותה ככה.

חשבתי על הדבש, נתי והמשושים. אני אוהבת את נתי, מאוד. אני לא אוהבת כשהוא מפורר לי את העצבים, ניסיתי לדמיין עצבים מפוררים על הרצפה, זה קשה מאוד לאסוף אותם מחדש! זה גם קשה שהחדרים בבית צריכים להיות נעולים כשהוא בסביבה, זה קשה שהוא מדליק שירים באייפד בקולי קולות, וגם שהוא לא מראה תגובה כשמדברים אליו, אבל למרות הכל אני אוהבת אותו.
נתי ילד שלי,
מתוק וטעים.
ואוטיסט.
"מי יזכהה לפתוח את הדלת ומי יזכהה לנעול בחזרה" תופפתי על הדלת של המטבח ושרתי במנגינה של כתיבה וחתימה טובה.
אמא פתחה לי ושלחה אותי לסדר את השולחן לסעודת חג של ראש השנה.
לפני שאבא לקח את נתי לדירה של 'עלי שיח' לחשתי לו באוזן,
'נתושו משושו, שתהיה לנו שנה מתוקה ביחד'.
נזכרתי שבעצם אכלתי את האוזן של נתי והיא כרגע זורמת לי בדם,
שוב צחקתי בקול.