מצנח אחד / קטע קצר מסיפור שלי

צפצופים. שאגות איימה. עשן.
ארתור מצמץ את עיניו ועבר למצב עירני תוך שניות, "מה קורה פה?!" הוא שאג לתוך אוזנו של ניר החיוור בעוד המטוס מתנודד מצד לצד כמו בסופת טורנדו.
"מישהו…" אמר רוס לאט…"לא אהב את המשימה שלנו…" הוא שאף אוויר, "וחיבל במטוס".
"שזה אומר?!" ארתור ניער את כתפיו של רוס.
"אין לנו דלק. עוד שתי דקות ואנחנו מתים".
ארתור ניסה להישאר ענייני וממוקד, הוא עבר למושב שלעד זאב, "היי גפן". תפח על גבו, "מה איתנו?"
"זה לא כזה משנה", זאב לא העיף עליו מבט, הוא היה עסוק בלנסות ליצור קשר, אך אותו מישהו כנראה, חיבל להם גם בקליטה הסלולרית. הגיוני. רק טיפש לא היה עושה את זה. "אנחנו גם ככה עוד רגע מתים".
"אין מה לעשות?!" ארתור החזיק בידית הקבועה בקיר המסוק הקטן והוסיף לשאול, "ככה נגזר עלינו למות?!"
"לא יודע מה נגזר, מה לא נגזר. תכלס, זה המצב".

ארתור התיישב על הכיסא, מחזיק את ראשו לבין כפות ידיו, הוא התעלם מהמסביב, מהצעקות, מהצפצופים חסרי הפשר ומדמעות שזלגו כעת מהאנשים הכי חזקים שהכיר.
מי יכול לא לאהוב את המשימה? חשב ארתור, גם ברגעיו האחרונים, רצה להגיע לפתרון, האם זה חבורת המדענים הנעלמת, או להיפך, מי שהעלים אותם?
לאלוקים הפתרונים.
טוב…חיוך מריר פשט על פניו, זה בסדר אם כן, אני עוד רגע עומד לפגוש אותו גם ככה, על הדרך אבקש תשובה.
"רגע!!!" שאג ארתור, הוא לא מוכן לגמור ככה. לא מוכן. "יש מצנחים לא?!"
"לא…" אמר זאב בקול לא בטוח, "למה שיהיה?"
"לא יודע". גופו נחבט בצידי המטוס והצפצופים באו מכל כייוון מבשרים על קריסת ממערכות טוטאלית במטוס. "בוא ננסה". ארתור ניגש בצעדים מהירים ככל האפשר לארון השרות הקטן במטוס ופתח בתנופה,
מצנחים.

הם לא ימותו.
זה לא נגמר.
"אני לא בטוח שיש מספיק פה מצנחים לכולם . מי יורד ראשון?"
הלוחמים שתקו.
"חברה?" לארתור לא היה עצבים למעשים הרואים.
"אני…" לחש זאב, "אני אבא לילד אוטיסט בתפקוד נמוך ואשתי נפטרה, לא אוכל להשאיר אותו לבד". הוא נטל את המצנח וחיבר אותו בהדוקים רועדים לגופו, רגע לפני שקפץ הביט אל הצוות במבט פרידה.
"קפוץ כבר דפוק!!!" ארתור דחף את זאב מבעד לדלת המטוס מביט בעיניים כלות במצנח הלבן.
"טוב, רוס? תורך".
"חי בסרט! אני לא משאיר אותך פה".
"רוס—"
"ארתור. זה לא נתון לדיון".
ארתור הושיט את שתי המצנחים ללופז וגיא, השניים קפצו בזה אחר זה מהמסוק הרועד אל חשכת הליל.
הם נותרו שם.
ארתור ורוס.
רגע לפני הסוף.
מצנח אחד.
"רוס…" ארתור ניגש עליו כשבעניו לראשונה אי פעם נצצה דמעה קטנה, "בבקשה…" קולו היה רועד, "אתה אבא לילד, יש לך אישה…אני לא אחסר לאף אחד…בבקשה".
"לא ארתור", עיניו של רוס היו רטובות אף הם. הם החזיקו בקירות המטוס הרועדים, עשן הקיף אותם, חפצים התעופפו פה ושם, נורות אדומות הבהבו בכל רחבי המטוס, מתריעים על האדמה ההולכת וקרבה.
המסוק איבד גובה מרגע לרגע.
"אין מצב. אני כבר הספקתי לחוות אושר…התחתנתי, נהייתי לאבא". קולו של רוס רעד שדיבר על ביתו הקטנה, "אתה עוד לא טעמת אושר מהו. אני לא יכול לעשות לך את זה".

"רוס". ארתור דיבר בטון שאין עוררין עליו, רוס הכיר את הטון הזה וידע שאין מצב שארתור יוותר. אבל גם הוא לא…
ויש לו רעיון.
"בסדר". רוס לא בוש בדמעותיו שזלגו מעיניו הירוקות, הוא לא טרח לנגב אותם, "תלווה אותי?"
ארתור צעד איתו עד סף דלת המטוס כשבליל של רגשות מאיים להציף אותו, "קח". הוא הושיט לרוס את המצנח, "ותדאג שיזכרו אותי…שלא…" הוא לא מאמין שזה קורה, "שלא ישכחו מה עשיתי בשביליהם".
ארתור ורוס התחבקו.
העולם וכאילו דמם לכמה שניות ארוכות.
הם בכו, גבם רטט, ידיהם התהדקו, לא רצו להיפרד.
ואז, בלי שום הכנה, רוס תפס את המצנח שבידיו ותוך כדי החיבוק הדק אותו על ארתור ודחף אותו מבעד לדלת.
הוא התיישב על כיסאו ונתן לכל הרגשות לעלות. הוא עומד למות. חיוך מסופק עלה על פניו, אבל לפחות ארתור לא.
האדמה התקרבה מרגע לרגע. הוא הביט בה בעיניים מפוקחות, מעביר בעיניו כל רגע ורגע בחייו, מטוב ועד רע.
הוא סלח לכולם, לכל מי שפגע בו, הרס אותו, צחק עליו, זלזל. אפילו למי שגרם למותו.
הוא סולח.
-בום!!!!-
פטריית אש צצה לה באמצע המדבר.
קוברת מאחוריה חיים שלמים.
אובדן.