מנסה לחייך

מה לעשות כשלא הולך?

מזל שאין מראה בחדר, מזל! אני מביטה ימינה ושמאלה, למעלה, למטה. בודקת שוב. ושוב. ו..שוב. כן, גם נפש חיה אין כאן. ממש יום המזל שלי אני חושבת בציניות קלילה.  וזה רק כי הכבדה מנמנמת לה קלות. אחרת גם היא הייתה פוצה פה. תמיד יש לה מה לומר. בכל אופן, עכשיו זה הזמן אני חושבת לעצמי. מתאים בול. וללא כל הכנה מוקדמת, אולי רק נשימונת קטנטונת, אני עושה את זה. לא לפני גלגול עיניים קטן ואחרון. כן, מה לעשות? קשה לי עם זה. קשה!

לחייך. אני מנסה לחייך. לא משהו שאמור להיות מורכב. פעולה קלילה, שאני באופן אישי מרבה בה בלי סוף. אבל יש ימים שהפעולה הכה קטנה הזו, הופכת לכמעט בלתי אפשרית בעליל. ב"ה, גלות. לא חסר סיבות למה לא לחייך. לשמוח באמת. יש מספיק דברים המעיבים על השמחה שנדמית (כן, רק נדמית) ככל כך חמקמקה, בלתי מושגת.
אבל מנגד, ב"ה רגע לפני בוא הגאולה גם לא חסרות הזדמנויות לשמוח. לחייך. באמת. אינספור השגחות פרטיות נפלאות, ניסים קטנים, אנשים גדולים שנשתלו במיוחד עבורנו, בנקודות חיים הכי משמעותיות שיש. אבל.. כן, אני יודעת. יש ימים, שגם בתוך המציאות הזו, קשה לנו לזכור כמה טוב ה' וכמה טוב יש לנו בחיים. איך שהכל בסוף מסתדר. יום נאכס. זו המילה. ובדיוק על יום כזה אני מדברת.
חסיד אחד כתב לאדמו"ר הצמח צדק שקשה לו להגיע לידי שמחה. השיב לו הרבי: המחשבה, הדיבור והמעשה, לבושי הנפש שלנו, הם העיקר בהנהגת האדם, ובהם נתונות לו הבחירה והרשות לחשוב, לדבר ולעשות כרצונו. אדם צריך לשמור על מחשבתו, לחשוב רק מחשבות משמחות. עליו להיזהר מלדבר בענייני עצבות ומרה-שחורה, ויש לו להתנהג כאילו הוא מלא שמחה בליבו, להראות תנועות שמחות (אף שעדיין אין הוא מרגיש בליבו שמחה כזאת). ואז סופו להיות כן באמת (איגרות קודש לאדמו"ר הצמח צדק עמ' שכ"ג)

זוויות הפה שלי נמתחות כמעט עד כאב, כי אם יכאב, זה יפספס את כל המטרה. את כל המהות. אני מנסה לעשות את מה שהרבי ממליץ בחום. לשלוט על השמחה שלי. השמחה שבי. לא על ידי שכנועים, הצבת עובדות, טענות והוכחות שונות על כך שיהיה בסדר והכל לטובה. כי את זה, ת'כלס, אנחנו יודעות. אנחנו פשוט רוצות את זה עכשיו. במיידי. וגם… בתוך הבלגן הרגשי והמחשבתי שלנו, לא תמיד המוח מצליח לשלוט על הלב. הלוואי והיה מצליח. הלוואי!
מותר לנו לרצות, בטח ובטח דברים טובים. ומותרלה' להחליט אחרת. אבל.. השמחה יכולה לגרום לשפע הזה, לרוגע, לכל המצטרך להגיעבמהירות. בקלות. נאו! והדרך היא שמחה וביטחון. אז הנה אני, יושבת מול המחשב, אחרייום לא משהו (בלשון המעטה) ומחייכת. כי כרגע שום הסבר לא מדבר אליי. אבל אני מבינה שזו הדרך.
תהיי בשמחה (כן, זה ציווי!) גם אם מלאכותית בהתחלה. היא תוביל לשמחה אמתית, טהורה! שתאפשר את הביטחון הכה נכסף הזה. את הקשר איתו יתברך. ואת השפע שבעקבותיו.