ממלכה במבחן/6

פרק סיום חגיגי:)

מתילדה עמדה חיוורת.
מתי שמעון יבוא כבר?
היא חשבה שתוך חצי שעה מקסימום היא כבר בדרך הביתה.
עד שהיא ראתה של מי המשמרת היום.
של מי? נו ברור. של חפני ופנחס.
וזה ידוע שהם לא אוהבים קרבני יולדות.
מה זה תור קטן לעומת שור מפוטם?
אז היולדות נשארו אחרונות בתור.
היא מחכה פה כבר 3 שעות שיקריבו את בן היונה שלה וזה לא נראה שזה הולך לקרות בקרוב.
בוא נראה. יש פה בחור עם כבש.
איש עם 2 פרים.
אישה וילד קטן עם גדי.
ועוד קבוצת אנשים עם 3 עיזים.
היא נאנחה בעייפות.
"סליחה? אתה לא רואה שיש פה אישה חלשה? תקריב לה רגע את התור שתוכל ללכת הביתה!"
האיש של הפרים צעק על חפני.
זו הייתה תחילת המהומה.
חפני צעק בחזרה על האיש.
הבחור של הכבש צעק גם הוא.
פנחס התערב.
מתילדה רצתה שהאדמה תבלע אותה.
די. לא צריך. אני אבוא פעם אחרת.
המחשבות שלה לא הפסיקו את הבלגן.
מעניין למה.
חפני ופנחס המשיכו לצעוק על כולם ואפילו לא הסתכלו לכיוונה.
והאנשים שעמדו שם ניסו להסביר להם בצעקות חוזרות שמסכנה היולדת ותקריבו לה כבר!
"פססססס"
מה? מי זה?
"פסססס… ח.מ.ש!"
אוווווווף!
תמיד בקטע הכי מותח מישהו חייב להפריע לי!
…
רקע:
שיעור נביא.
המורה מקריאה מהנביא וממליצה לנו להקשיב ולנסות לדמיין.
קיבלתי את ההמלצה בידיים פתוחות.
אחרי כמה דקות ריכוז 'ראיתי' את מה שקראתם בהתחלה.
ואז מישהי הייתה חייבת להפריע לי!!
אווווווף!
לעולם אני לא אדע מה קרה בסוף עם מתילדה!!
"פססססס ח.מ.ש מה את חולמת? זה דחוף!!"
"מה את רוצה?" אני מסתובבת בחוסר סבלנות.
זו שלומית.
שלומית?
מדברת בשיעור?
לא מתאים לה!
"שלומית? מה קרה?"
אני נבהלת. אם שלומית מדברת בשיעור זה סימן שמשהו באמת נורא קרה!
"המורה!" שלומית מסמנת לי לכיוון המורה.
אני מסתובבת חזרה.
הכל נראה בסדר עם המורה.
חוץ משילוב הבגדים המזעזע שלה אבל על זה דיברנו כבר בהפסקה.
אני מסתובבת שוב לשלומית.
"המורה!"
נגמרו לה המילים.
רק זה מה שהיא מצליחה להגיד.
"מה אתה?"
"היא קוראת לך כבר שעה!"
פתאום אני קולטת שכל הכיתה בשקט.
אני מסתובבת ורואה שכולן מסתכלות עלי.
גם המורה.
ואז אני מגלה שיש לה כרבולת בפאה.
אני מתאפקת לא לצחוק.
לא מצליחה.
צוחקת בקול.
"את רוצה לספר לי מה מצחיק פה?"
המורה הזאת יכולה להיות מפחידה כשהיא רוצה.
הצחוק שלי הופך להיסטרי.
"לא. המורה. אני לא צוחקת. פשוט…"
אני נתקעת.
"כן. פשוט מה?"
פתאום יש לה את כל הסבלנות שבעולם.
"פשוט משהו הצחיק אותי אבל הוא כבר לא מצחיק אז אפשר להמשיך ללמוד."
אני ממשיכה לצחוק.
זה לא נשלט.
אני לא מצליחה להפסיק.
"כבר לא מצחיק אה?"
אני מסמנת לא עם הראש.
לא נושמת מרוב צחוק.
"אז למה את צוחקת??"
מרוב פחד אני נופלת מהכיסא.
אני אשכרה התגלגלתי מצחוק עכשיו.
זה מוצא חן בעיניי.
וזה גם מצחיק.
די זה כבר מפחיד.
אני לא מצליחה להפסיק לצחוק.
אימאלה!!!
אולי אני חולה במחלת הצחיקה?
יש כזה דבר?
או אולי צחקת? צחקניות? משהו כזה?
הצחוק שלי הופך לבכי מבוהל ואני בורחת מהכיתה.
צלצול.
שלומית נורתה כמו טיל מהכיתה
"ח.מ.ש? את בסדר? הכל טוב?"
היא ממש מבוהלת. מסכנה.
אני נרגעת לאט לאט.
לא מעניין אותי עכשיו כלום.
"שלומית.
תסבירי לי דבר אחד.
למה כולם היו בשקט והסתכלו עלי?
לא הייתי מרוכזת אז פספסתי את זה"
או שהייתי יותר מידי מרוכזת.
במשהו אחר.
אבל את זה אני לא אומרת לה.
"אה, זה?"
היא אומרת בביטול.
"פשוט כי זרקו לך פתק.
אבל בואי נגיד ככה – לא על זה את תקבלי את העונש."
תודה רבה.
הרגעת אותי מאד.
אני לא אקבל עונש על התכתבות בשיעור אלא על התחצפות, צחוק למורה בפרצוף, בריחה מהכיתה ללא אישור וכמו שאני מכירה את המורה שלי – מתאים לה להגיד גם – חוסר השתתפות בשיעור.
…
זה היה המבחן האחרון בינתיים שנבחנתי.
אם אני יכולה לשלוט בעצמי במצבי לחץ.
לצערי הציון הוא – גרוע.
אני באמת צריכה להשתפר יותר.
אבל כמו שכתבתי קודם – זה היה המבחן האחרון שנבחנתי עד לרגע זה.
ומכיוון שכך.
אנחנו נפרדות בינתיים.
כן. אני יודעת שזה עצוב.
אבל אין ברירה.
אני תמיד אזכור אתכן. (בלנדר)
ואם האתר הזה לא היה אנונימי וחסר תמונות (לא בקטע רע. כן?) אולי הייתי תולה גם את התמונה שלכן מעל המיטה שלי.
אבל אולי לא.
אל תפתחו ציפיות.
זה לא בריא.
בינתיים. עד שיהיו תמונות.
יש לי זמן לחשוב על זה.
אני אודיע לכן בהמשך על ההחלטה שלי.
ואולי מידי פעם אני אפרסם עוד פוסט כהמשך לבלוג הזה.
אם תהיה לי סיבה מיוחדת.
יעני – סיפור ששווה כתיבה.
ובינתיים – ביי!
תהנו בכל מה שתעשו ותשתדלו לזכור אותי. אה?