מיומנה של ט"טית / 3

היום החמישי
חזרתי הביתה. הוא היה מסודר ונקי, כמו שאמא אוהבת. נכנסתי למטבח, היא עמדה שם, מצקת בידה האחת, מגבת בשנייה.
”שלום אמא” הנחתי את התיק על הכיסא הקרוב אלי ביותר. מורידה ממני משקל של ספרים ושל יום. ”שלום מותק” היא הניחה מגבת, פתחה מקרר. ”את רעבה?” היא שאלה. תמיד היא שואלת, דואגת. אין מי שיעשה זאת במקומה. הנהנתי. רעבה לאמא. למשפחה.

היא סגרה מקרר, ליטפה אותי. ”דיברתי עם רותי היום” היא זרקה לחלל מילים, רסיסים.
יכולתי לשמוע את הקלילות בקול שלה, מזויפת. ”אה”. אמרתי. פשוט לא היה לי משהו חכם יותר לומר. היא חיבקה אותי. ידעה שאני לא רוצה שתדבר איתה. שאני יודעת שאין ברירה. חייכתי אליה, וכל המילים שלא אמרתי עמדו באוויר, מחממות אותו, יוצרות לנו גג, בית.
הטלפון צלצל. צלצל עוד פעם. הסתכלתי על אמא, היא סימנה לי לגשת, להרים. הלכתי.
"הלו" קול מוכר מילא את הקו. הקול שהכרתי כל כך טוב. שנאתי עד לאיבוד עשתונות. אהבתי באותה מידה. "כן", עניתי לה. קרירה כמו קרטיב רמזור, כמו זה שקנתה לי אז, מנסה לנחם. היא לא הצליחה. חשבה שכן. חייכתי אליה, צחקתי בקול מבדיחה שאמרה. בכיתי. היא לא ידעה את זה.
"את רוצה לבוא לעזור לי היום?" היא שאלה עכשיו, מנערת ממני אבק ושנים, מבקשת עזרה. לא צריכה אותה. "לא", התשובה שלי הייתה חותכת. סימן קריאה בסופה. מגדל תלוי על נקודה קטנה. נוטה ליפול. נשאר יציב.
היא שינתה אסטרטגיה, הציבה עובדות. מגדל שבניתי התמוטט. משאיר נקודה. הבטחתי לבוא עוד מעט, אחרי ארוחת צהריים. אמא הנהנה. מסכימה.

***

דפקתי. רותי פתחה לי. חיוך על פניה. ברקע הרים של כביסה לא מקופלת. אוורסט שאי אפשר לחצות. היא הכניסה אותי, מטפסת מקצועית. מציעה מים ועוגה. סירבתי.
היא התיישבה על הספה, חולצה בידה. מזמינה אותי לעשות כמותה. התיישבתי. היא הסתכלה עלי. "מה איתך, אחיינית שלי?" היא התעניינה, באמת. "בסדר." מיתרי הקול שלי לא אפשרו יותר מזה. גם ככה הם רעדו מידי. "כיתה ט'." היא אמרה, כאילו בגלל זה אמור להיות יותר מ'בסדר', או פחות. יכול להיות שהיא צודקת, היא תמיד צודקת. אבל אני נוכחת בזה תמיד מאוחר מידי.

"מפטפטים פחות- עובדים יותר." לקחתי מכנסיים, קיפלתי. לטפס על האוורסט עצמו קל יותר מלגמור את הערב הזה בשלום. מצד כולנו. היא לא התרשמה מהרמז שלי, חתרה להמשיך לפטפט. חשדתי שהיא ביימה את כל הכביסה הזו, ואני עובדת לקפל עכשיו חולצות רק כי רותי רצתה לדבר איתי. אנשים אמורים להנות מזה שמישהו מביים אוורסט שלם בשביל לדבר איתם. לפחות נערות נורמליות בכיתה ט', גם אלה שאומרות בקול שלא. לא בטוחה שאני עונה להגדרה: נערה נורמלית.

"אני נורמלית בדרך שלי." מלמלתי לתוך הגרב של מימי, וורודה עם מיקימאוס. שנאתי את החיוך הגדול מדי שלו, צוחק על כל העולם. חרצתי לו לשון. "אמרת משהו?" הקול של רותי הבריח את העיניים שלי חזרה לערימה, למטרה המקורית. שלי, בכל אופן. "לא."
העיניים שלי חזרה לערימה, למטרה המקורית. שלי, בכל אופן. "לא."

"תקשיבי, תמר." כאילו לא עשיתי את זה עד עכשיו. "דיברתי עם אמא. היא אמרה… " גרביים מגולגלים נזרקו לסלסילה. התחלתי לחשוב שההר היה תירוץ גם בשבילה, משהו להתעסק אתו כשאין איך להמשיך בשיחה. "היא אמרה שזה הרבה תלוי בך, אחיינונית." גרבים זה דבר מצוין להתעסק בו כשאין לך מה לומר, תכננתי פתגם חדש. הוא עוד יבוא הרבה לשימוש הערב הזה, כנראה.
"תגידי לה ששום דבר, מבחינתי. בשביל מה היא שולחת אותך לדובב אותי? כושר רטורי זה משהו שאולי רק את ירשת מסבא, אבל היא, אחרי הכול, אמא שלי." זה היה משפט מתוכנן היטב, פוסע בזהירות על נימי נפש דקים, מזיז אותם. לא הצלחתי לחצוב אותו משפתיי הצחיחות.
"תמר? את לא צריכה לענות לי עכשיו," כושר רטורי, מה? פתאום בער בי לומר לה "כן" ודי.
לא אמרתי. במקום זה אמרתי לה ”את יודעת שאני לא אהיה זו שאמנע ממנה אושר”. פתאום ראיתי אותה. את אמא שלי, חלשה, פגיעה. מסתירה ממני, מגנה עלי.
ועדיין, לא יכולתי לחשוב על מישהו אחר בבית. קשור אליה. לא קשור אלי. פחדתי שיקח ממני את אמא שלי. יפרום קשר, ירופף חוט, מיתר.

השכל אמר לי שאין בזה הגיון, שאני מקצינה, שאמא היא תמיד אמא ולא משנה מה. ידעתי שהוא צודק. התעלמתי. אוהבת מידי בכדי להקשיב. גדולה בכדי לקבל החלטות.
קיפלתי עוד חולצה. פסים של כתום התערבבו בסגול של שקיעה. מילאו את ראייתי. טשטשו אותה. רותי הגישה לי טישו. הניחה יד על כתף, ניערתי אותה. כועסת קצת, מבוהלת הרבה.
”לילה טוב” מתחתי חיוך על שפתיים, הם מחו, נמתחו לקו צר. הסתובבתי. היא הלכה אחרי. ”אני אוהבת אותך, את ילדה מדהימה” היא אמרה, פתחה דלת. הלכתי.

ילדה גדולה של אמא. מדהימה.