מיומנה של חמשושית מתחילה

רשימת מושגים לתוהות שיקראו את הקטע הזה. -חמשושית- כיתה ט, שמינסיטית -כיתה י"ב. אזהרה חמורה בנוגע לפוסט!! אריכות יתר!!??
אני מסתכלת על החדר החדש שלי. על המיטה עם המצעים הוורודים, שאת הריח של ההאריזה החדשה שלהם אני יכולה להריח גם בלי להתקרב אליהם.
כאן, אני חושבת לעצמי. פה בעז"ה אשן כמעט כל השנה ואשהה פה בכלל בשנים הבאות.
איזה מוזר זה לא? ולא רק, גם מפחיד!
אני מעדכנת את המצב שהגעתי אליו ברשימה של ווי ואיקס:

-געגועים למשפחה? איקס (מפתיע אבל כן!)
-לחברות? גם איקס (מפתיע עוד יותר!)
-רצון להצליח? להשתלב בחברה? ווי
-שופעת חיוכים? ווי
– מנסה לפתח שיחות? ווי
-סיפוק עצמי? איקס
– רגועה ושלווה? איקס איקס איקס.

טוב זה באמת לא הגיוני להיות רגועה. אני מנסה להרגיע את עצמי שלחוצה יותר מכל חמשושית שאי פעם שדרכה על המקום הזה.
"היי" נעמה נכנסת לחדר. הפסקה עכשיו. אני בוחרת לבלות בחדר והשאר בוחרות לעשות דברים יותר מעניינים. אז למה נעמה נכנסת ברגעים הכי לא מתאימים?
"היי" אני קופצת ממרומי המיטה ותוחבת במהירות את הפנקס והעט- עמוק עמוק בתוך הציפית של הכרית.
היא מתיישבת על המיטה, לא קולטת שזה הזמן לתת לעצמי להיות לבד.
"איייאייאי משעמם לי" אנחה משועשעת יוצאת מפיה. אני מחייכת חיוך מאולץ.
יש שתיקה קצת ארוכה, נעמה בוהה בקיר ללא מעש ואני מתעסקת ביידי בעצבנות. נו שתצא כבר!
" את באה לחדר של עטרת שירה וטליה??" היא אומרת פתאום.
" משעמם לי! כבר אמרתי" היא קורצת אלי " ונראה שיש שם שיחה ברומו של עולם" היא מצחקקת ומשתתקת. מביטה בי, מחכה לתשובה.

_____
נעמה סוף סוף יצאה, לבדה. תירצתי לה שאין לי כח ואני עייפה, מה שנכון חלקית.
הדבר הבטוח הוא זה שנשארתי לבד בחדר ואני יכולה לכתוב כאוות נפשי.
אני נושמת נשימת הקלה ומוציאה את הפינקס והעט מהציפית.

אלוקים. הפעם אני רושמת.
תן לי כוחות כי אין. ואני מנסה ולא הולך לי. אבא בבקשה.

אני עוצרת תכתיבה. נושכת את העט. למה לכתוב בעצם לאלוקים? הרי ממילא הוא קורא לי את המחשבות ומבין אותם יותר ממני בעצמי. אז למה לכתוב לו? מיותר לא?
למרות המסקנה המהירה שעולה במוחי ידיי העקשניות ממשיכות לכתוב.

עברתי המון בכיתה ח, אלוקים. הרבה מידי. פתאום נודעתי לחולשות הגדולות שלי, שהן אלה שאני נלחמת איתן ביום יום. זה הרס או מבפנים. כמה נפילות, בכיות התקרבויות התרחקויות, ומלחמות בנפש עברתי. לא מספיק כל זה , היה את הבלבול בין האולפנות, האם לעזוב או לא לעזוב ולאן בכלל….
בסוף, אחרי שהחלטתי שאני כן עוזבת, ראיתי כמה הבנות בכיתה אוהבות אותי כמה קשרים מדהימים יצרתי. פתאום ראיתי את האור הגדול שלי פתאום הבנתי שישנו כזה אצלי! ראיתי כמה גדלתי מאז התקופה הקשה. נהייתי מאושרת.
חשבתי שזהו. שמפה אני יוצאת גדולה, שיצאתי מהכלא של הלב. אבל מסתבר שטעיתי.
זה לא משחק לדעת להשתלב במקום ענק כל כך. ועם כל הכבוד לקסם האישי שניחן בי, הוא לא מספק את בנות כיתתי, שבעייני הן ממש חמודות אבל אני בעינייהן? אני באמת לא יודעת.
אלוקים. אני ממשיכה לכתוב ללא לאות. אני זקוקה לעזרה. רק אתה יכול לעזור לי. אני רואה פה את בנות הכיתה שלי משתלבות נהדר. צוחקות ומדברות אחת עם השנייה כאילו הן חברות מימים ימימה. ואני?
אני מוצאת את עצמי מחפשת מקום בחדר אוכל כשהלב שלי דופק, כאילו אני לפני קרב. מרגישה שכשאני מדברת זה לא מענין את הבנות שלא שומעים אותי. ואני לא אחת שמנסה להתבלט. אני אוהבת את עצמי. למדתי לאהבות את עצמי. וזה מה שכואב לי, אלוקים. שלמרות שאני באה בטוחה ושלווה ושופעת חיוכים אני לא מעניינית אף אחד! אני לא רגילה לזה. אני רגילה להיות מוקפת ואהובה.
כששאלו אותי בנות מהאולפנה שאני מכירה אותן. "נו?? אז איך זה להיות באולפנה שלנו??" חייכתי ואמרתי שסבבה. "את הולכת להנות כאן את החיים שלך!!" הן קרצו לי, ואני חייכתי שוב, כמתבקש.
רק אחת מהן הגיבה אחרת. "זה קשה בטירוף אני יודעת" היא חייכה חיוך אמיץ והנהנה . ופתאום שריריי התרפו. פתאום הרגשתי שמישהי מבינה אותי, שלא מציגה לפניי מסיכות רק על הטוב שפה אלא גם מבינה את הכאב גם בלי שאומר אותו. מבינה ומזדהה. ופתאום הרגשתי שזה בסדר, זה בסדר להרגיש את הקושי, כי כנראה זה דבר רגיל ומובן.
חייכתי אליה, הפעם חיוך אמיתי בשונה מכולם.
אז אבא! אני קוראת אליך!! למרות שזה רגיל הקושי אני זקוקה לך!! זה קשה כל כך!!! בבקשה תעזור לי לעבור אותו!

זהו אני עוצרת תכתיבה. אין לי כח פשוט.
יותר קל לחשוב. אמרנו שאלוקים גם קורא תמחשבות לא?

אז לא. שלא אטעה אף אחד, אין רק את הרע שתיארתי פה.
למשל בלילה הראשון כשאני וחברותי לחדר כבר היינו במיטות, לקחתי ספר מהמדף שלי והתחלתי לקרוא.
המיטה שלי נמצאת מול הדלת והחדר שלנו נמצא בראש המזדרון כך שאם נפתחת הדלת… כל המזדרון רואה אותי. (עוד סיבה להיות עצובה ומבואסת?, המיקום של המיטה הכי גרוע נבחר לי… תלוי בי…)
לכן העדפתי להסתובב לצד של הקיר ולקרוא.
פתאום אני שומעת צעדים וקולות של צחוק מתקרבים לכיוון הדלת. בפועל לא זזתי, אך אוזני היו דרוכות לשמוע אם הקולות מתקרבים אל הדלת שלנו או אל הדלת הסמוכה.
ולא, הצעדים מתקרבים אלינו דווקא והקולות מתגברים. אני מסכמת ביני לבין עצמי להישאר עם אותה תנוחה שכשהבנות יכנסו הן יראו שכל בנות החדר ישנות פה ויבינו שהן צריכות לצאת.
הדלת נפתחת ולהפתעתי הבנות אינן נסוגות לאחור כשהן רואות את החושך והבנות שבמיטות. להפך, הן מתקרבות יותר ולמרבה הפלא אל המיטה שלי. אני לא מסובבת את ראשי ולו בקצת. אין לי כח להיות נחמדה עכשיו.
"טליה!!" הקריאה הזאת. ממי היא?
אני מסובבת את ראשי ולתדהמתי עומדת שם בת דודה שלי וחברות שלה.
"אמונה!!!!" עייני נפערות. הבת דודה הכי נשמה בעולם. שהיא תהיה שמינסטית שלי באולפנה הזאת.
אני קופצת מהמיטה ומחבקת אותה. "חיים שלי!!" היא קוראת.
"יוו את הבן אדם האחרון שחשבתי שנכנס לחדר!!" אני צוחקת אליה פתאום, עירנית ושמחה. "מה נראה לך שיעבור היום הראשון ואני לא אבקר אותך?"
היא מביאה לי ברכות ממנה ומחני (אחותה ) ושוקולד קליק.
פתע הראשים של חברותי לחדר צצים מן המיטות. מסתבר שגם הן עוד לא נרדמו. "מה הקשרים בניכן? "מבררת בענייניות אוריה. "בנות דודות" אני מחייכת חיוך ענקי.
"היי אני מכירה אותך!!! הצבעתי פתאום לאחת החברות של בת דודה שלי.
"אני זוכרת אותך מהשבתות שתמיד באת לאמונה"
היא צוחקת. תקופה ישנה כל כך. "יאא איזה כיף שאת זוכרת אותי!!"
פתאום מתחיל להתנהל דיון מצחיק למדי בין שלושת שמינסטיות, לביני ולעוד שתי חברות לחדר שמגלות עניין בשיחה כאילו לא לפני רגע ניסו להירדם כמו ילדות טובות.
והלב שלי נקרע. לא מכאב. מאושר שפתאום נחת עליי. ופתאום אני שומעת שאני מדברת בקול המעצבן הזה שיש לי כשאני מנסה להסתיר התרגשות גדולה שבתוכי.
הקול הזה שפעם שנאתי אותו ופתאום… פתאום אני מרגישה אליו אהבה אין סופית . מרגישה שהוא, דווקא הוא מביעה אושר אמיתי ללא כיסויים ומסיכות.

כמה כיף להרגיש אהובה אלוקים!! אני מתנערת מהרהוריי ופתאום ממשיכה לכתוב.
עשה שאהיה תמיד אהובה. בכל מקום שבו אלך.

אני סוגרת את הפינקס ומכניסה אותו ואת העט לתוך תיק קטן שהבאתי מהבית.
אני סוקרת בשקט את החדר שלי ופתאום מחייכת. ככה ללא שום סיבה.
ואולי כן.
אז חברות. להיות חמשושית בפנימיה זה קשה. אחד הקשים. אבל לא אשקר ואומר שזה גם אחד הדברים הכייפים ביותר!! כל כך שימח אותי שבנות מהסניף שהן לומדות באולפנה הזאת פשוט באו וביקרו אותי ודיברו אותי , ולהכיר בנות חדשות זה פשוט חוויה, והמדריכה מתוקה והמורה נשמה ובכלל עולם חדש ומדהים!!
אבל… ויש פה אבל גדול (!) זה קשה. זה קשה פתאום להתחיל דבר כזה. פנימייה זה טירוף. ומקום ענקי כמו האולפנה הזאת לא פשוט להשתלב
ויש המון דאגות ופחדים. ועם כל זה עוד לגור שם!!!
הרבה בנות וקרובי משפחה שאלו אותי "אז איך היה?" סיפרתי את הדברים המיוחדים והכייפים שהיו לי. רק אותם.
לא את הכאב, האכזבה הקשיים והבלבול.
אבל בסך הכל אלוקים כיוון אותו לפה. אני לא דואגת.
אוף. טוב בסדר, בסדר, אז אני כן דואגת. אבל זה לא עוצר אותי מלהאמין שאם אלוקים כיוון אותי בדרך לא דרך בכיתה ח אל המקום הזה, כאן אני אפרח ואצמח ואעלה ואשגשג!!
וכאן…
כאן יהיה לי את ההכי טוב שיכול להיות.
אז תודה על זה אבא!!❤❤