מיוחדת במינה/2

נסיונות ומה שביניהם

תקציר: בפרק הקודם הכרנו את מלכי כהן, המתמודדת עם מצבי רוח משתנים ועם אמה שמונעת ממנה לעשות את כל מה שהיא רוצה. הכרנו גם את דבורי לוי, השליחה בחו"ל שלומדת בארץ ומביאה לביתה אווירה של אופטימיות בשמחה, על אף שבתוך תוכה היא לא תמיד מרגישה כך. וכן הכרנו את מיכל מזרחי שמשתדלת מאוד לעשות את הנדרש מבחורה חסידית, אך נתקלת ביחס מזלזל מצד משפחתה…

בית משפחת כהן
"אמא, יצאתי!" היא הודיעה לחלל הבית ויצאה במהירות לפני שמישהו יעצור בעדה. היא למדה לקבל את מה שהיא רוצה. פשוט לא שואלים – קובעים עובדות. היא מצטרפת לחברותיה. "לאן הפעם?" שואלת בסקרנות. "לקניון. יש עכשיו מבצעים מטורפים! כולן כאן? יצאנו!"
'קניון..' המילה הזאת עדיין מעוררת בה חלחלה. אמא שלה כל כך נגד נסיעות לקניונים עם חברות. אבל מה כבר יכול להיות? היא קונה רק בגדים צנועים ב"ה, נהנית ממאפים ושתיה בהכשר מהודר ומפטפטת עם חברות. זה הכל. היא לא צריכה להרגיש רע עם עצמה..
מסתבר שהמצפון שלה חושב אחרת. היא מצליחה איכשהו להחביא אותו בתוך תוכה, להנות מכל רגע ולחזור הביתה עמוסה בשקיות וחוויות אותן היא, כמובן, שומרת לעצמה. גולדי נכנסת לחדר "מלכי, יסתדר לך בזמן הקרוב לנסוע איתי לירושלים לגאולה לקניות? אני חייבת שמלה לחתונה של בת דודתנו." "ירושלים?! גאולה?!" מבלי להתכוון המילים יוצאות הפיה בסלידה משהו.. גולדי לא שמה לב, או שהתעלמה. "כן, את זוכרת שנסענו לשם לפני חודשיים? ראיתי שם שמלה מהממת, אבל כבר נגמר לנו הכסף אז.. הלוואי שעוד אוכל למצוא אותה…"
'שמלה בירושלים…' מהרהרת מלכי בזלזול 'זה מה שהיא רוצה. אולי באמת אקח אותה יום אחד לקניות, אבל לא לירושלים, לקניון שהיינו בו היום.' אבל לא. אמא לא מרשה. והיא ממש לא רוצה להיות זו ש'תקלקל' את אחותה היקרה. תיסע איתה לירושלים ותשתדל להנות, אחותה עוד תגדל ותגיע למסקנות לבד.

בפנימייה
"וואו, דבורי, איזו יפה את! לאן זה?"
"חתונה של בן דוד. מה, לא אמרתי לך?"
"לא, לא אמרת לי. כמו הרבה דברים שאת לא אומרת."
"למה את מתכוונת."
"לא משנה…" "נו…" כשדבורי רוצה משהו, היא לא מוותרת.
"סתם, את פשוט.. בחיים לא מספרת כלום. חיה לך לעצמך כמו בקונכייה. מישהי פה יודעת שאת נוסעת היום לחתונה?"
דבורי הגיבה בשתיקה ובעיניים עצובות נפנתה לשים מעט מייק-אפ בשביל לטשטש את החצ'קונים שלא עוזבים אותה. כאן היא לא שוברת שיאים, פשוט כי היא לא סופרת אותם. 'את תמיד מוצאת את הטוב שבכל דבר.' נזכרה בדברי אחותה ונאנחה. כאן, משום מה, זה פשוט לא הולך לה. דמעה סוררת זלגה ללא רשות. דבורי מיהרה למחות אותה בטרם ימחק האיפור ובטרם יהפכו עיניה לאדומות. לפחות בחתונה היא צריכה לעשות השתדלות להיות בשמחה. בחוסר חשק היא יצאה מבניין הפנימיה ופנתה לתחנת האוטובוס. שם אמור לאסוף אותה ה'טרמפ' שאמא סידרה לה. תכלס, הדבר היחיד שמתחשק לה עכשו זה להתחפר מתחת לשמחה ולבכות עד שתרדם. כמו כל יום כמעט.
בית משפחת מזרחי
"מיכל, זה יום ההולדת של אבא ואין סיבה שתעשי עכשיו הפגנות."
"אמא, מה את לא מבינה? אני רוצה להדר בכשרות והמסעדה הזאת היא פשוט לא לעניין. אפשר לעשות משהו ביתי ונעים…"
"פשוט לא לעניין.. ולהתחצף לאמא שלך זה לעניין?! תגידי, מה נהיה ממך? מה אנחנו אנשים חילונים? מחללי שבת? את יודעת כמה אנשים מכבדים אותנו רק בזכות זה שאנחנו דתיים. אז מה אנחנו בשבילך?!"
"סליחה, אמא, לא התכוונתי להתחצף. ו.. אין דבר כזה חילונים, כל יהודי הוא קדוש. ו… בסדר, תעשו מה שאתם רוצים. מקסימום לא אוכל איתכם."
"טוב, אמא, עזבי אותה." מיכל לא האמינה למשמע אוזניה. אפרת אחותה מדברת להגנתה?! "בואי נעשה באמת משהו ביתי, כולנו נהנה ושום דבר לא יפריע לנו לאווירה." עכשו גם אמה הייתה מופתעת, אך הבינה שאין לה ברירה. "טוב, בסדר. בתנאי שאתן מכינות את האוכל." "עלי." אמרו מיכל ואסנת במקהילה ומיכל קיוותה שמשהו ביחסי אחותה אליה יתרכך.