מודה אני לפניך 😶

קול צרוד קצת, מחוספס בקצוות. לא עולה עד הסוף ומזייף בירידה. וככה זה הכי יפה שיש.
ואתה שר ככה אדון כל הנשמות ואיך יש לך בכלל נשמה עדיין. וכוח, לשיר.
ואתה עוצם את העיניים ורואה שם נשמה אחת, מחייכת. נשמה שאי אפשר לשכוח. ואתה שואל למה, נפחת נשמה ונטלת ממנו.

ועדיין, כל זמן שהנשמה בקרבך אתה מודה בדמעות. ואתה מבין, ריבון כל המעשים. נשמה נתת, טהורה. לנצח.
והמנגינה ממשיכה וזועקת את עצמה במיתרים דקיקים, מתוחים. כמעט נקרעים. והקול שלך רועד קצת, שר את כל העצב שיכול להיות.

ואתה מחזיק את העצב בידיים חשופות, נוגע בו ככה ובוכה את הכוויה כי ככה נרפאים. ואז אתה פוקח דמעות לעולם מטושטש וזועק לאדון כל הנשמות, הכי חזק שאפשר, ומרפה לאט לאט בבס צרוד.

מודה אני לפניך.