מה את צועקת עלי?

איפה איבדת את הנשמה שלך
היי יהודיות טובות!
רוצה לספר לכן משהו שלא מבוסס אצלי על שום מחקר מדויק, אז מקבלת בסקרנות כל קריאת התנגדות שתעלה בתגובות ובעז״ה אקרא.

אני אתחיל מעצמי לשם הדוגמה ואז נשכח ממני.

כשרק הגעתי לעולם אמא שלי חיבקה אותי חזק חזק ולחשה באוזן הזעירה שלי שהיא אוהבת אותי הכי בעולם. אבא שלי ראה בי ספר תורה קדוש ואת היום הראשון שלי חייתי בריקוד מאושר מחובקת בחיכו.

אמא שלי יודעת לחבק
אמא שלי יודעת לומר לי שהיא אוהבת אותי בכל הווריאציות האפשריות
אבא שלי יודע לתת לי נשיקה חמה לפני נסיעה ארוכה עם הרבה מאוד רגש
ההורים שלי עטפו אותי ביחד עם המשפחה שלי באהבה גדולה.

בכל זאת,
גדלתי קצת ומצאתי חלל מעניין בתוכי שעדיין מחפש דמות אמא שתמלא אותו.
זה היה מפתיע, וקצת בהמשך זה נהיה גם מובן.

בואי דמייני שאנחנו כולנו עשויים מהמון המון רבדים. בכל רובד יש בנו את אותם הצרכים, אבל ככל שנכנס עמוק יותר – הצורך גם הוא נהיה עמוק, חזק ונפשי יותר.
למשל, אם אנחנו מדברות על הצורך באהבה – ישנו רובד שבו מחמאה מחברה על העגילים שלי זה מספיק. בהמשך, גילוי אמפתיה ואכפתיות ממורה זה גם מספיק בשביל למלא את כל המרחב ברובד נסתר יותר. ככה זה ממשיך בשלבים, ואחר כך זה מתגבר לצורך באהבה ללא שיפוטיות, ואז ללא תנאי, ואז… המקום הוא עמוק כל כך, כי אנחנו כולנו כל כך עמוקים ושלמים ש… אולי אף אחד לא נגע במקום ההוא אף פעם.
גם לא ההורים שלי שמאוד אוהבים אותי, וגם לא בעלי בעתיד בעז״ה.

אצל כל אחד זה ׳עוצר׳ במקום אחר. אצל אנשים שקיבלו פחות אהבה – החלל גדול יותר, ואצל מי שקיבל אהבה מכילה יותר – אותו חלל מורגש פחות. והוא עדיין קיים ונוכח.

והמקום ההוא ריק, והוא עלול להרגיש בודד עד אימה, ואולי הוא מרגיש כמו תהום רחבה של עצב לפעמים.
לא כל אחד מרגיש את זה, לא כל אחד מוצא את המקום הזה.
ואם את מרגישה הזדהות עם המילים – את יכולה לשמוח שהקב״ה נתן לך מתנה יקרה, היכולת להכיר גם במקומות הכואבים שבך ולהתבונן בהם.
לפעמים אנחנו מרגישים את החלק הזה בלב ומגדירים את זה במילים אחרות, כמו ׳פתאום בא לי חיבוק׳, או ׳אני מרגישה לבד׳, או סתם ׳שמישהו בבקשה יאהב אותי׳. ולפעמים אנחנו לא מרגישים את זה, מרוב שאנחנו שקועים בגלות.

בדיוק, גלות.
האשמה בכל זו היא, מקור כל הבעיות.
אתן יודעות מה הגלות אומרת לנו?
אז ככה, כשהיינו קטנות היא ליטפה לנו את היד ואמרה ׳חמודה, אחותך הרבה יותר טובה ממך׳
אחר כך היא האכילה אותנו זהב ׳הגננת לא בחרה בך כי חברה שלך שווה את זה יותר׳
בבית הספר שמענו ׳את לא חכמה׳
בהמשך ׳את לא רגישה׳
ואז ׳את רעה׳
׳אבל ממש ממש רעה׳
׳אף אחד לא אוהב אותך, מגיע לך שאף אחד לא יאהב אותך. גם את לא אוהבת אותך׳
׳נראה לך שהשם אוהב אותך? מה יש לאהוב בך, בת סוררת ומורה׳

נכון שזה כואב לקרוא את זה? לי ממש כואב לקרוא את זה.
אתן יודעות למה כואב לי, כי זה הפך למחלה המונית אדירת מימדים.
המילים האלה כיווצו אותנו עוד, ועוד, ועוד… התחלנו להאמין לה, לגלות, התחלנו ללכת אחריה.
התחלנו לומר בעצמינו: נכון, אני רעה! כמה שאני לא טובה!
ואז… העברנו את המסר הלאה; אחות שלי, אני אכעס עליך כי את כזו קטנה וטיפשה. חברה, פגעת בי ואת לא שווה שום סליחה.
ועכשיו אנחנו מרגישות קטנות קטנות, כאלה קטנות ולא חשובות. כשזו לא האמת, אבל ממש ממש לא האמת.

את יודעת, יכול להיות שאת קוראת את המילים האלה וחושבת: לא, ברוך השם אני לא במקום הזה. אני לא חושבת שאני רעה, דווקא אני מכירה במעלות עצמי ושמחה.
אז או שאת באמת בתודעת חירות וגאולה פנימית ובמקרה הזה אני אשתדל לא לקנא בך ולשמוח בשבילך,
או שלא. לפעמים המסרים האלה מגברת גלות הרבה יותר עדינים;
כשאת לא לוקחת על עצמך פרוייקט כי את מפחדת לא להצליח, כשאת נבהלת ממפגש עם אנשים חדשים, כשאת נפגעת, כשאת פוגעת, ועוד ועוד – את כל זה שמעת מהגלות.
כי, תגידי לי, למה את מפחדת לבוא לסביבה חדשה ולא מוכרת? את יודעת כמה שאת יהלום ואהובה אצל ריבונו של עולם? למה בשם השם את מפחדת? אהה… את חושבת שלא יקבלו אותך? שלא יבינו אותך? שתידחי לצד כי מי צריך אותך בכלל בחיים שלו? מי אמר לך את זה, חמודה? מה, הגלות? הגלות אמרה לך את זה? אהה…

יש סיבה לגלות הזו.
הקדוש ברוך הוא אוהב אותנו, אהבה שאנחנו לא מבינות עד כמה. מרוב שהוא אוהב, הוא שולח אותנו רחוק ואומר: ילדים שלי אהובים, תתעמתו בכל דבר אפשרי, תיפלו, תקומו. אני יודע שאתם תתרחקו, תתרחקו מאוד מאוד. אתם תשכחו שאני אוהב אותם. תחשבו שאני שונא. לא תרגישו את אינסוף הרוך והחמלה שלי אליכם.
ובכל זאת, לכו, ישר אל הבוץ השחור למטה,
ובסוף
תחזרו.
נקיים, טהורים, ואוהבים הרבה הרבה יותר מאי פעם.
כואב לי לעשות לכם את זה, אני בוכה איתכם, בוכה אפילו יותר מכם, אבל זה טוב, טוב יותר מהכל.

וככה הנשמה שלנו יורדת למטה וצועקת ווי ווי. ואז נפגשת חזיתית מול הנפש האחרת שמחכה לה. יש מי שיקרא לה פשוט ׳כוח הרוע׳, יש מי שיבין שזה היצר הרע, המתקדמים יותר ידעו שזו הנפש הבהמית ששוכנת עמוק בתוכנו, והיא תמצית הגלות כולה בנפש אחת שלימה ומתוחכמת.

בואי נחזור רגע להתחלה, זוכרת ממה התחלנו?
אותו חלל ריק שמחכה להגנה ואהבה…?
אולי עכשיו מובן יותר למה הוא נוצר. הגלות הרחיקה אותנו משולחן אבינו, שכחנו מי אנחנו, התבלבלנו, ואנחנו בשינה עמוקה עמוקה, לא מבינים כלום ממה שקורה סביבנו.
לא פלא שיש בנו כאב כזה, חור כזה שחור שאף אחד לא ניגש אליו ללטף וללחוש לו מילה טובה באוזן.

אין לי שום מטרה להיות שטן שבא להפחיד את העולם ולומר: תראו כמה רע יש פה! תראו איזה עולם מזעזע! כמה חושך, כמה אנחנו מעולפים רוחנית, כמה שאנחנו רחוקים.
לא, אנחנו לא שם.
אני אומרת את זה לשם סיבה אחרת לגמרי: שלא נפחד מעצמינו, שנבוא אל הנשמה שלנו שבוכה ולא נברח. שנתקרב ונחבק ונהיה ביחד. ואז נדע לשאול מה עושים עכשיו. מתוך מקום מודע ומכיל.

אז קודם כל – לתת לכאב מקום. את מרגישה לבד? אל תסתמי את הלב בשאגות של ׳אני לא לבד! אני לא!׳
זה מבהיל אותך לשמוע את הצעקות האלה, נכון? אני רואה, כי אז את מיד משתתקת ולא אומרת שוב שאת לבד כשזו התגובה שאת מקבלת, אבל בפנים זה ממשיך להדהד: אני מרגישה ל ב ד .
את מפחדת? תרגישי את הפחד. תני לו לדבר, יש לו דברים נפלאים לומר לך.

אחרי שאת כבר לא כל כך חוסמת את הלב שלך מלהרגיש, כנראה יעלו אליך רגשות קשים כמו אשמה, כעס עצמי, ייאוש ושיפוטיות.
פה המקום שלך להתקרב אל עצמך קרוב קרוב, קרוב כמו שאף פעם לא, לראות את המקומות החסרים והשבורים שבך,
ולסלוח.
לסלוח כי את לא אשמה, כי יש סיבה ומסובב לכל דבר שמתרחש פה. לסלוח כי הכל הכל היה לטובה. לסלוח כי את בעצמך טובה, כן, את טובה ויקרה.
אין צורך שתשפטי את עצמך, השיפוטיות הזו כבר חנקה אותך עד היום.
מותר לך לבכות עכשיו, זה מטלטל אותך להבין את זה.

ואז, אולי יבוא מענה.
הלב שלך יפתח, הוא בטוח יפתח, ויהיה מוכן לקבל אל עצמו את מה שחיכה להכנס ולא יכל כי הכניסה היתה חסומה.

אם אותה ריקנות שבך רצתה את אמא, השם יעזור לך ויתן לך להרגיש יותר את אמא.
לא משנה מה היתה סיבת הריקנות, עם תפילה זה עוד יבוא, זה יבוא בטוח.

והכי חשוב, תני לקדוש ברוך הוא להכנס לחיים שלך. למלא לך כל פינה בלב, בראש, בכל הגוף כולו, ובשתי הנפשות כולן.
תעבדי על הקשר שלכם, הוא נפלא ואינסופי כפשוטו, וריבונו של עולם כל כך מחכה לך. ואת כל כך מחכה לו.
הנשמה שלך תפרח ותמלא אותך בהמון המון חירות ואושר.

לפעמים תוכלי להרגיש גאולות קטנות מתרחשות בתוכך, יציאה מגלות פנימית קטנה אל מרחב גדול ומאיר.
לפעמים תרגישי שהתרחקת שוב, לפעמים תרגישי שהתרחקת עד כדי כך שצריך להתחיל הכל מהתחלה.
ואת תתחילי הכל מהתחלה,
תרגישי מקומות שכבר גאלת בתוכך, ותרגישי גם את המקומות שעדיין מחכים להיגאל.

וזה מדהים כל כך. תזכרי בזמנים הכי שפלים, שגם בזה טמון המון אור, וגם שם הקדוש ברוך הוא מדבר אליך דיבור של חמלה. תחפשי אותו בכל מקום.
כל מה שאיבדנו נמצא.

קצת מפחיד לי לשחרר את זה,
כי כל אחת מאיתנו עומדת במקום אחר.
מישהי אחת נמצאת בשלב שהיא פשוט חייבת כאן ועכשיו לבכות את הכאב שלה, לעצור את הכל ולגעת במוגלה, ואז – לעולם אסור לה להיתקע שם, אלא היא צריכה בזמן הנכון להמשיך הלאה למקומות שמחים ומאירים.
ומישהי אחרת – לא. כי לפעמים הגלות מתעתעת בנו ואומרת ׳תבכי, תרגישי את העצב עד הסוף, כן בדיוק ככה׳, בזמן שהדיבור הזה בכלל לא מגיע מהנשמה שלנו, זה מגיע בשביל להחליש אותנו ולעשות אותנו קטנים יותר. וצריך לחפש בעדינות מי אומר לנו מה. אולי מה שנכון לך עכשיו הוא להתעלם מכל קריאת צער שבאה מתוכך ואת רק צריכה לטלטל את הראש ולחייך, ולצחוק, ולנסות לשמוח, רק לשמוח! וזה לא הזמן המתאים בשבילך להתחבר לצדדים חסרים בך. אולי בזמן אחר – כן יהיה מתאים ויהיה נצרך.

והלוואי שתהיה פה סייעתא דשמיא וכל אחת תבין את מה שהיא היתה צריכה להבין, ושנוכל תמיד רק לעוף גבוה גבוה
ולשמוח