מבט מלמעלה/3

שלא ייגמר לעולם
כ"ט תשרי ה'תש"פ

20:44
יושבת על המיטה
חני מולי מנסה להסביר לי את הנוסחאות במתמטיקה
סביב הקוטר והרדיוס, הנדסה אנליטית וכמה אותיות משונות ומוכרות
קופצות לי מול העיניים.

פף. הג'ט לג מהטיסה עדיין תופס אותי.
מנסה להשיג את המורה שדווקא כנראה במצב של לסנן אותי עכשיו
כדי שתדחה לי את המבחן ממחר שגם ככה דחוי לי ומתחיל מנמוך יותר בכמה וכמה אחוזים.. (כמו שנאמר: אם נדחה שידחה..)
ולמה? כי לפני 3 ימים עוד הייתי במטוס. חזרה מ770.

אני עדיין לא מפוקסת. באורות בלי ממש כלים..

נחנו (כן. גם חני זכתה! אבל היא יותר צדיקה ממני. בקבע מוחלטת לומדת..)
עדיין אוחזות בהתוועדות ההיא בשמחת תורה
מרגישה כאילו היה לפני חודש..
איך ש770 כולו קופץ ורוקד ושמח עם אלפי החסידים שבקרבו
עם התורה. ונשיא הדור.
אבל לא.

האסימון אט אט נופל
שאם רק נלך שבוע אחד אחורה. ואפילו פחות.
אנחנו נמצא את עצמנו באמצע תפילת שחרית והקפות עם הרבי
בבית המקדש, בית רבינו שבבל. ב770. (בחדר ראשון;-)
בכל השמחה החיה והאמתית.
הרגליים שמפזזות והפה ששורק והידיים שמתנועעות בלי לשים לב.
והמוח שעסוק בלחזור מאמר בהשפעת ה'לחיים'. המשקה שניתז בכמויות ומרקיד גם את ה'קרים' שבהם.
מי שלא ראה וחווה על עצמו. שמחת תורה עם הרבי בקודש.
לא יודע שמחה אמתית מהי. נראלי.

ור' נחום מרקוביץ' הצדיק.
שמילא את בטננו בליטרים של שוקו וכוסות מרק עוגות אבטיחים ושפע בליעיןהרע.
והקובץ של הניגונים והדליים של שמחה.
שממש חבל שלא הגיע קצת לפני.. היינו קצת יותר מעריכות.

והמקבץ של ויעקב הלך לדרכו.

אורז את החבילות ופורק אותם פה בארץ. בשמחה.
ויעקב הולך.
הולך בשמחה לדרכו.

אמן שגם אני אצליח ככה לפרוק.
אבל להישאר תמיד שם. באמת.