מאמינה לך/ 5.

תפילה ודמעות.
לפרק הקודם

סליחה על העיכוב הקטן עם הפוסט- לקח לי קצת זמן.
בכל מקרה, פה לשאלות 😉
"היי" שושי מנופפת לי מול הפרצוף ואני פוקחת עיניים גדולות ומבולבלות. "מה?"
היא מגחכת. "כוזרית, זוכרת שאנחנו פה? ישנו בבית שלי? בגלל חופשת פסח?"
אני באה במבוכה. "אהה." אני מפהקת, ואז מביטה בחוץ. חשוך. "מה השעה?"
"חמש וחצי בבוקר. את קמה?" היא אומרת את זה כאילו זה הכי טבעי בעולם, ואני מתעצבנת.
"נראלך? למה את מעירה אותי בחמש בבוקר? מישהו מת או שאת סתם מרשעת?"
"אממ" היא מצחקקת בקול, ואני רושמת לעצמי הערה מוחית: אל הילדה הזאת אני לא באה יותר לישון. יש גבול לכל תעלול, כמו שאומרים. "אנחנו קמות לתפילה, אחר כך תחזרי לישון" היא גודעת לי את כל מחשבות הנקמה, ואני חייבת להודות שאני מבטיחה לעצמי לחשוב על זה מאוחר יותר. הכרחי, בטוח.
"למה עכשיו, בנץ?" אני תוהה, מפהקת שוב.
"כי אחר כך לא נקום. היי, את קמה?" היא תופסת את העובדה הפשוטה שכנראה אני עדיין ישנה, או שלא קלטתי את זה שאני אמורה לקום.
"כן, כן" אני מבקשת שנייה, יוצאת ומתארגנת.

אחרי הנץ אנחנו חוזרות לישון, למזלי הרב [וגם למזלה!], אבל רגעי החסד שלנו נגמרים מהר מאד, כשאחים שלה צועקים לנו לקום, בשעה 12:00.
"מה?" אני בהלם. איך 12:00? "כמעט פספסנו שחרית, כלומר, פספסנו."
"כבר התפללנו" היא מזכירה. "ולמה ציפית? ככה זה שהולכים לישון בשלוש."
אני נאנחת. "וקמים בחמש וחצי. נהדר!"

"כוזרית, יש לי שאלה." שושי מרגישה מאד רעננה ומרשה לעצמה להתחיל לדבר. הדבר האהוב עליה. לא נורא, תורי יבוא אחר כך [כמה שאני אוהבת לדבר, אין דברים כאלו ?.]
"כן?" אני עוצרת עוד פיהוק.
שושי מתעלמת מהמבט הזגוגי שבעיני. "טוב, זה על התפילה." היא אומרת ואני מבינה מאיפה הרעיון לשאול הגיע לה.
כל הכבוד לי.
אם לא הייתי מתעכבת כל כך לקום- אולי היא לא הייתה חושבת על זה. נשמע הגיוני, לא?

"טוב, אז ככה" היא מחייכת. "מה הטעם להתפלל אם מיום שחרב המקדש ננעלו שערי דמעות ואם אני לא בוכה אז אין טעם לתפילה?"
אני מחייכת גם, והיא בוהה בי במבט כועס. "את חושבת שאני טיפשה?" היא נעלבת.
"לא, את פשוט מזכירה לי את עצמי." אני מגחכת. "שאלתי את השאלה הזאת די לאחרונה, רוצה לשמוע מה קורה?"
"כן" היא לא מהססת.
"מעולה- אז ככה. קודם כל, את צריכה להתייחס לזה בעירבון מוגב…" אני מתחילה.
שושי קוטעת אותי, מביטה בי בחשד. "גברת, מה קורה איתך? את סותרת את האמירות של הגמרא?"
"כן, אני יודעת שזה מופיע בברכות. אבל תראי, לא כל אמירה בתורה בפרט ובעל פה היא באה כפשוטו. אם היינו מפרשים את התורה כפשוטו- היינו כמו הקראים, משתמשים בפסוקים סותרים כפי הבנתנו. מה דעתך על הפסוק 'שן תחת שן, רגל תחת רגל', ואילו על הציווי 'לא תיקום ולא תיטור'? יש ביניהם סתירה, לא?"

"כן" היא מבינה. "ואת אומרת שגם את האמירה הזאת לא צריך לפרש כפשוטו?"
"בדיוק" אני מתלהבת. "למעשה, האמירה באה להסביר לנו שגם אם ננעלו השערים כולם- שער הדמעות תמיד יהיה פתוח."
"מה זאת אומרת אבל שננעלו השערים כולם? איך?" היא לא מבינה.
אני מתנשפת קלות ואז מסבירה. "תראי, נגיד שאת אלוקים בשמיים, תזרמי איתי?"
"כן" היא מצחקקת.

"ועכשיו מישהו ביקש ממך מיליון שקל. תביאי לו?" אני שואלת.
היא חושבת לשנייה, ואז עונה: "כן." אין לה סיבה לא להיות נדיבה.
"ואם זה ילד- שכל מה שאת תביאי לו הוא יבזבז על קרטיבים וארטיקים והוא עוד יצטער כנראה שיהיה גדול על ההזדמנות שהוחמצה- עדיין תרצי להביא לו?"
"לא." היא קובעת.
אני שותקת, מחייכת.
היא בוחנת אותי, מכריחה אותי לדבר. "לאן את חותרת בזה?"

"שלפעמים, בן אדם צריך לדעת שלא יהיה לו טוב לקבל את מה שהוא מבקש. כן, לפעמים אנחנו מבקשים דברים שלא טובים לנו. בזמנו, כשהייתי קטנה, בקשתי להיות חולה שבועיים כדי להפטר ממבחן, או שיהיה לי זמן ללמוד אליו. נחשי מה?"
"מה?" שושי שואלת.
"נהייתי חולה. ולא, זה לא היה כיף. הייתי חולה פול זמן. רוצה לנחש אם הייתי מרוצה?" אני מגחכת.

"התשובה די מובנת מאליה, אני חושבת. זאת הייתה דוגמא או משהו אמיתי?" היא מבררת. צודקת, נשמע סיפור הזוי.
"אמיתי, בלי קשר לשאלות שלך." אני קורצת. "בכל מקרה, הבנת את הקטע- של לא כל מה שאני מבקשת טוב לי, כי יש לי ראייה צרה ולא של אלוקים?"
"כן" היא מביטה בי. "אז איפה נכנסות הדמעות כאן?"

אני מביטה בה. "תחזיקי ראש, טוב?" היא מהנהנת, ואני ממשיכה. "מה לדעתך דמעות באות לבטא?"
היא מביטה בי כמו… טוב, לא עולה לי דימוי טוב בראש… אבל כן רואים עליה שהיא לא מבינה. "מה שאלת?"
"מה דמעות, נראה לך, באות להגיד?"
"למה הם באות כאילו?" היא מנסה להבין.
"אממ… יותר כמו למה הם מסמלות" אני מסבירה.
היא שוב תוקעת בי את המבט המוזר ההוא, שעדיין לא מצאתי לו שם, ואני נאנחת בשקט [ממש בשקט, שהיא לא תשמע… אני באמת צריכה לעשות עבודת המידות בזה…] "דמעות מסמלות על שינוי, על חרטה, על זה שבן אדם הופך למשהו אחר- על זה שהוא רוצה להשתנות."
"נכון, ואז?" היא מנסה להבין.
"תראי, לילד בן שנה את לא תתני מיליון דולר, נכון? גם לא מי שככה במוח, לא בוגר, נכון? כי הוא רק יבזבז את הכסף שלו סתם, כן?"
"כן" היא מסכימה.

"אבל מה אם הוא ישתנה? הדמעות, מסמלות על שינוי. ובן אדם שונה, אולי כן יכול לקבל מיליון דולר, כי הוא כן מוכן לזה. או בקיצור, גם אם נראה לנו שכל השערים נעולים בפנינו, תמיד נוכל להשתנות ולפתוח את השערים. זה יפה, לא?"
"וואו… כוזרית." היא נפעמת. "אף פעם לא הסתכלתי על זה ככה."
"גם אני לא" אני מנחמת אותה [מקווה שבהצלחה…] "אבל שאלתי, ולכן אני יודעת… מבינה? אגב, כמו שפעם אמרתי למישהי- אף פעם אל תרגישי רע על זה שאת שואלת- כי מי שלא שואל ואחר כך נהיה לא דתי, יותר רע לו. וחוץ מזה, השאלות באות ממקום טוב וחזק בנפש, מקום שרוצה להתחבר לה' ולכן שואל. לכן לדוגמא, בליל הסדר, אנחנו שואלים: מי ששואל זוכר את התשובה טוב יותר, כי אכפת לו והוא רוצה לדעת. אבל כמובן, אני מדברת על אלו ששואלים בשביל לשמוע ולא על מנת להתריס. ואם כבר דיברנו על ליל הסדר, שואלים: הרי גם הבן החכם אומר "מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם… לפי זה, גם הוא הוציא את עצמו מהכלל, כי אמר אתכם ולא אותנו…"

"מה התשובה?" היא מסתקרנת.
"שהחכם שואל על מנת לדעת, והרשע ששואל שואל על מנת להתריס. החכם שואל בשביל להבין, לא בשביל להוציא את עצמו מהכלל- אלא כדי לקיים, לגעת ברובד יותר עמוק. אבל הרשע? הוא שואל על מנת להכעיס, ולכן 'אף אתה הקהה את שיניו'. זה הפירוש הראשון, והשני אומר שאין הצדיק בעצם לא מוציא את עצמו מהכלל כפי שעושה הרשע באומרו "לָכֶם", מכיוון שאם נבחן את הפסוק בהקשרו המקורי, הרי שהפסוק מדבר לאותם אלו שהיו במעמד הר סיני, אך בניהם, העתידיים, לא היו. אבל האמת, נשמע לי יותר נכון הפירוש הנכון, כי השני די סותר אותו, וחבל."

"טוב" אני מעיפה מבט בשעוני. "חייבת לעוף. ניפגש בפרק הבא."
ניפגש!
תודה שקראתן עד כאן!