לפני החגים/4

בין כסה לעשור

הקדמה:
מכירות את המושג "אחרי החגים"?
אני מניחה שכן.
דיאטה אחרי החגים זה משהו אחד. אבל מה עם הביטוי "לפני החגים"? לא חושבת שאתן מכירות.
טוב, נו כי המצאתי אותו עכשיו.
אולי ספירת קלוריות ואימון גופני אפשר לדחות לאחרי החגים, אבל קצת תוכן לנשמה על משמעות החג? אי אפשר לדחות. וכל המרבה הרי זה משובח.
לכן אני מבקשת (ואפילו דורשת) שכל מי שיש לה איזה ווארט או שיחה שהיא למדה, לא תשמור את זה לעצמה, אלא תרד למטה ותכתוב בתגובות ותעשיר את החסידישקייט שלנו קצת! ?
בואו נתחיל!

זוכרות את הגננת שמחלקת לבנות בגן דף צביעה של מאזניים?
כל הילדות צובעות את המשקולת הקלה בצבע שחור, ומכוונת שכל הדם, האש והתמרות עשן ישפכו על הגויים ולא עלינו ח"ו, ושאולי עשינו עבירות, אבל ממש ממש קצת וממש ממש לא בכוונה (נו מה לעשות, הסוכריה נפלה על הרצפה ואמא אומרת שאסור לאכול משהו שנגע ברצפה.. בגלל זה טיפסנו בשו שו לארון ולקחנו עוד סוכריה ועוד כמה סוכריות תנחומים על הסוכריה שנפלה..)
ואת המשקולת השנייה, צובעים בשיא המרץ בנצנצים, קרני אור, לבבות אדומים ופפיונים ורודים. המשקולת הכבידה הזאת מפוצצת במצוות שעשינו.
עוד דף צביעה שהגננת מחלקת קשור לספרים שנפתחים בראש השנה.
תוך כדי צביעה חושבת הילדה שבספר של רשעים היא בטוח לא כתובה, כי המון פעמים היא עזרה לאמא ללקק את הקערה של הקצפת של העוגה.
בספר של הצדיקים יכול להיות. לא בטוח שאני כתובה שם (כי הסוכריה שלקחתי בלי רשות קצת מעיקה עלי)
אבל מה שבטוח זה, שבין ראש השנה ליום הכיפורים הילדה הולכת להשתפר עד הסוף. עם כל הכוח.
למה?
כי הקב"ה מסתכל טוב טוב איך היא מתנהגת, ואז פותח את כל הספרים של הבינונים (דוגרי, בינינו- הלוואי בינוני) ואז עובר שם אחר שם וכותב אותו לפי ההתנהגות שלו בספר של הצדיקים, או חלילה להפך. אז שווה להתנהג יפה יפה.
כשקראתי פעם שניה את מה שכתבתי כאן, יצאה לי אנחה מעומקא דליבא. הלוואי שהיתה לי רבע מהתמימות הזאת ויכולתי לחשוב שהחיים כאלה פשוטים. הלוואי.
ואז הפתעתי את עצמי במשהו שנזכרתי:
יש דיון בגמרא איך נמחלים עוונותיו של אדם.
המחלוקת היא בין חכמים לרבי, כאשר חכמים טוענים שרק מי שעשה תשובה ביוכ"פ, זוכה שיימחלו לו עוונותיו, ורבי טוען שעיצומו של יום הכיפוים מכפר.
בסופו של דבר פוסק הרמב"ם שאם היהודי עשה תשובה, אזי עיצומו של יום הכיפורים מכפר לו.
מה זה בכלל ה'עיצומו של יום' הזה?

אז כידוע וכמפורסם שמצווה היא רצון של הקב"ה.
אם ח"ו פספסנו עשיית מצווה, אנחנו צריכים לעשות עליה תשובה.
עכשיו, תכלס נדבר במילים פשוטות וברורות (מהתניא!) שהקשר שלנו עם הקב"ה נמשל לחוט עבה שעשוי מהמון חוטים דקים. אם 'מחקנו' מצווה אחת מאורח החיים שלנו, בעצם ניתקנו חוט דקיק מתוך מערכת החוטים הגדולה.
ואם ניתקנו עוד מצווה ועוד מצווה, מערכת החוטים כבר לא כל כך חזקה.
כשעושים תשובה אמיתית, מחברים מחדש את החוטים הקטנים שנחתכו ופתאום הם נעשים גם יותר חזקים, וגם יותר קרובים למטרה.
בעצם לתשובה יש מעלה מסוימת על המצוות (לא, אני לא ממליצה להיות בסטייל של "אחטא ואשוב"). זאת אומרת שהתשובה היא מעל לרצון.

עכשיו בואו נחשוב באופן היפותטי ש.. לא עשו כל השנה תשובה. ברר.. נשמע מפחיד.
למה? כי אם מישהו לא עלינו ניתק עוד חוט ועוד חוט, ואפילו הוא מנתק את החוט האחרון, נשמע שזהו, אין לו דרך לחזור..
אבל תנשמו עמוק, "לא אלמן ישראל":
נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.
אלו הם חמשת המרכיבים למתכון של נשמה קדושה וטהורה של יהודי.
יכול להיות שהעבירות פגמו בחומרות שונות במקומות שונים, חוץ ממקום אחד:
יחידה.
היחידה שבנפש היא החלק הנעלה והגבוה ביותר של היהודי. היחידה זה בעצם עצמות ומהות הקב"ה שקשורה אליו בלי יכולת להתנתק.
גם לחוטא ההכי גדול אין אפשרות להתנתק מזה. ככה הוא נולד וככה הוא ישאר עד ביאת גואל צדק נאו.
נחזור ל"עיצומו של יום מכפר"?
ביום כיפור, מתגלה אצל כל יהודי העצמות ומהות שלו. הקשר ההכרחי שלו עם הקב"ה, מתגלה הנשמה המבריקה והמאירה של כל יהודי. כל הקליפות מתקלפות ומגלים נשמה זכה שירדה לתוך שק של עצמות ודם רותח (לשון הרבי הריי"ץ) וצריכה לשרוד פה עם כל הגשמיות. הנשמה הזאת מתגלה בשיא טהרתה והיא צועקת ומנסה לשאוף כמה שיותר ללמעלה.
לנשמה יש משהו להגיד ביום כיפור. היא רוצה לצעוק ולהתפלל. בואו ניתן לה.

ו.. עוד ווארט שכדאי להגיד:
יש כאלה שצמו התפללו וצעקו מכל הלב בכל יום כיפור, אבל ב'ביס' אחד בשבירת הצום שלהם, הם איבדו את כל מה שהשיגו ביום כיפור.
קחו כחומר למחשבה.
גמר חתימה טובה לשנה טובה ומתוקה.