לא מרגישה טוב עם עצמי בכלללל

אוקיי אז ככה
אני שליחה, לא במקום כל כך רחוק כמו עוד בנות כאן אבל עדיין די רחוק
לא רחוק מאיפה שאני גרה יש לי חברות חב"דניקיות אבל לא שליחות
כל פעם שאני מבקרת אצלן ומדברת איתן (די הרבה) הן תמיד מדברות איתי עלזה שאני כל כך צדיקה, תמיד צנועה, תמיד חסידית, תמיד פשוט אלופה
ואני…
לא ככה
כן, אני גם לא לובשת פיג'מה צנועה
כן, אני גם מקשיבה לשירים שאני בעצם לא אמורה להקשיב להם
כן, אני גם רואה סרטים ממש לא מתאימים
כן, אני גם מדברת על דברים לא כל כך צנועים
כן, אני גם לפעמים לא הולכת לבית כנסת
כן, אני גם רוב הזמן לא בדיוק עושה את הכל כמו שצריך
לא, אני גם לא מושלמת
ואני מנסה להגיד להם, אל תתייחסו אלי כמו תינוקת שלא מבינה כלום מהחיים האמיתיים
אל תפסיקו לדבר על דברים פחות מתאימים שאני נכנסת לחדר בגלל ש'לא מתאים לי'
נמאס לי כבר! למה אני לא יכולה לעשות מה שבאלי רק כי אני שליחה? אני מרגישה בתוך בואה קטנה של שקרים שכולם חושבים שאני ככה אבל אני לא באמת ככה
מה אני עושה תגידו? אני לא אוהבת שמתייחסים אלי כמו מישהי בנפרד…

תגובת מערכת:

משהי ביקשה פה תגובה שלנו, והאמת שקראתי שוב ושוב את הפוסט והתחדד לי מה שאמרו חז"ל "או חברותא או מיתותא" – ובמילים אחרות, בדידות זהו רגש קשה מאוד.

זה לא רק עניין של "יש לי חברות" או "אין לי חברות".

זה האם אני מרגישה שמבינים אותי, שאני נמצאת במקום הנכון, שאני מרגישה נוח להביא את עצמי ומקבלים אותי כמו שאני (כמה "אני" ו"אני"… לא נורא).

כולנו רוצות להרגיש שוות, אהובות, רצויות.

מאוד מאוד מזדהה עם ההרגשה שתיארת, שגם כאשר מתכוונים להחמיא לי, אבל המחמאה שמה אותי כאילו "בנפרד" ו"שונה" מכולן – אין לי נחת מזה. מעדיפה להרגיש שווה עם כולן, אחרת אני "כאילו עם כולן" ובעצם עדיין לבד…

זה לא משנה כרגע אם תחושת הבדידות היא בגלל שמחשיבים אותי כצדיקה מידי, או כחכמה מידי, או כפתוחה מידי… העיקר ששמים מין גדר כזו, ביני לבין השאר.

איך משפרים את המצב?

בואו נפנה קודם כל לכל מי שקוראת את הפוסט הזה: קחי לתשומת לבך שהחברות שלך רוצות להרגיש נוח לידך. שאת מתייחסת אליהן כשוות ערך אליך ולא שאת מדגישה את השוני בין שתיכן, גם אם מטרתך להחמיא.

ומה תעשה מי שמרגישה כך? נראה לי שאלו דברים שכדאי לפתוח בשיח עליהם, לדבר עליהם.

נכון, זה קצת מביך או מפחיד להגיד פתאום מה אני מרגישה, ואיך יקבלו את זה. אבל אולי אם ידעו שכך את מרגישה – ידברו אליך אחרת…? הרי החברות שלך בסך הכל מעריכות אותך ולא מתכוונות לפגוע. אין להן שמץ מושג שבמקום להחמיא לך הן גורמות לך צביטה בלב.

השאלה אם את מסוגלת לומר להן את זה.

רוצה רעיון איך להתנסח? תגידי "אני יכולה לומר לכן משהו מהלב? זה כיף שאתן אומרות מחמאות, אבל אני ארגיש הרבה יותר נוח אם תפסיקו להחמיא לי, אני רוצה להרגיש כמו כולן ולא שונה".

זהו.

בתקווה שהן חכמות ורגישות מספיק לקבל את זה בהבנה ולכבד את רגשותייך.

וטיפ אחרון לסיום – מי שבסופו של דבר יגרום לנו להרגיש נוח עם עצמינו – זה עצמינו. בכבודנו.

ככל שנקבל את עצמינו, ונבין שלא תמיד אנשים אחרים יבינו את הרגישויות שלנו (בדרך כלל לא יבינו) – נשלים עם מי שאנחנו ופחות נצפה שיבינו אותנו. משהו בתוכנו ירגע ויהיה נינוח. בע"ה.

בהצלחה לכולן!!!